כל הפרויקטים
ממעמקים קראתיך - ספר
הפרויקט של
שומרון שבות
בואו לקחת חלק בהוצאה לאור של ספר מהדהד ועוצר נשימה המתאר את קורותיה של נערה אמיצה בשואה - לאה פוקס-חן ז"ל
58%
8,180
מתוך 14,000
23
ימים נותרו
52
תומכים
הכל או כלום.הפרויקט ימומן רק אם יגיע ליעד הגיוס עד ל- 13/06/2019

ממעמקים קראתיך

בואו לקחת חלק בהוצאה לאור מחודשת של ספר ייחודי ועוצר נשימה המתאר את קורותיה של נערה אמיצה בשואה - לאה פוקס-חן ז״ל.

לאה נפטרה לפני כשנה אך סיפורה מעורר ההשראה ממשיך להדהד.

הספר יצא בהוצאה ראשונה לפני מספר שנים על ידי הוצאת גילוי ובתמיכת יד ושם. בעקבות תגובות נרגשות מקוראים רבים אשר התרגשו מהספר, ורצון למלא את צוואתה של אמנו וסבתנו, ברצוננו להוציא את הספר בהוצאה שנייה ולהפיצו.

על הספר

הספר מתאר את מוראות השואה אשר עברו על הכותבת, על משפחתה וקהילתה בין מאי 1944 לאפריל 1945: תקופת השחרור, החזרה לחיים וסיפור האהבה המדהים בין ניצולת המחנות לבין קצין יהודי בריטי, רופא ממשחררי מחנה ברגן-בלזן.

הספר מביע אמונה בעלת עוצמה רבה: אמונה בכוחה של המספרת, בחינוך שקיבלה, בעם היהודי, באדם ומעל לכל - אמונה בקדוש ברוך הוא.

הספר מתאר כיצד לאה שרדה את התופת, תוך שמירה על צלם האדם על ידי מעקב יומיומי של לוח השנה העברי, סיוע ודאגה לאחרים, ושמירת מצוות בשארית כוחותיה.

"ידעתי מיד שאפילו יהא זה הדבר האחרון שאעשה בחיי, אני אצום. לא אעזור לגרמנים להרוס את נשמותינו לפני שיהרגונו. אין לי מושג כמה בנות צמו, אך אני יודעת ששום כמות של מזון לא העניקה לי מעולם כוח רב, כמו היכולת להוכיח שאני עדיין אדון לעצמי וכי יש דברים שחשובים לי יותר מהרעב שלי" (יום כיפור בבירקנאו).

הקדמת המחברת לספר

בכתיבת ספר זה, ניסיתי למלא מעט מחובתי כניצולה כלפי דורות העבר, ההווה והעתיד של אומתי. שישה מיליון איש מבני עמנו נרצחו, אך זהו מספר בלבד ואת משמעותו אין הדעת תופסת.

עלינו לחשוב על שישה מיליון אנשים פרטיים שלכל אחד מהם שם, פרצוף, אישיות, כישרונות וחסרונות; על מיליון ומחצה ילדים יהודיים אשר פתיל חייהם נקפד בגיל מוקדם כל כך, והרי גם לתינוק קטן יש אישיות משלו, והוא עולם ומלואו.  

לכן אני מספרת את סיפורי האישי ואת סיפורם של מי שהיו עימי. אני כותבת וחיה הכל מחדש. שוב אני שם, סובלת מקור ומדיכאון. לעתים אני אפילו מריחה שוב את ריחו של בירקנאו. אני מנסה לתאר את הדברים במדויק ככל שאוכל. אם אצליח להעביר לקוראיי ולו שמץ מן הטרגדיה האיומה של כל אחד ואחד מששת המיליונים שנרצחו ושל אלה ששרדו, אהיה אסירת תודה.

לאה ומארק חן בביתם

על הכותבת

הכותבת, לאה פוקס-חן, הינה בת למשפחה מכובדת וציונית, ממנהיגי הקהילה השנייה בגודלה בהונגריה. סבה ודודה היו הרבנים הראשיים של העיר נוג'ווארוד (אורדיה) שבטרנסלבניה וביתם היה מרכז תרבות לכלל הקהילה. לאה הבת הצעירה בין שישה אחים קיבלה ציווי מאמה לשרוד ולחיות חיים של רצינות ומסירות, וקיימה ציווי זה כשהיא שומרת על צלם אנוש, חברות וסולידריות אדם לאדם, וחגי ישראל ככל יכולתה גם בתנאים הבלתי אפשריים של המחנות.

לאחר המלחמה נפגשה לאה עם מארק (מרדכי) חן בצורה מקרית ומופלאה. מארק, קצין בצבא הבריטי, רופא ממשחררי ברגן בלזן היה מאורס לפני המלחמה לבת דודתה של לאה חן - לאה נורמנד. מארק חיפש שרידים מהמשפחה או מהעיר של ארוסתו, שידע כי נרצחה במהלך המלחמה. הוא מצא את לאה וכבש את ליבה בעדינותו ובהתנהגותו הג'נטלמנית. אהבתם פרחה והם נישאו ב-1946. ב-1951 עלו לאה ומארק לארץ ישראל עם שני ילדיהם: דוד ובנימין ושנתיים לאחר הגעתם לארץ נולדה בתם הצעירה מיכל.

לאה ומארק בנו בית ציוני אשר נטל חלק בחיי הארץ ובבניינה, לאה נפטרה לפני שנה וחצי - אך סיפורה וכוחותיה מלווים את משפחתה וחבריה עד היום.

"מובן שהיו שם אנשים שהיו לבושים הרבה יותר יפה ממני, אך איכשהו זה לא הפריע לי. הרגשתי עצמאית ולא התחריתי באיש. הייתי אדם חופשי"  (ראש השנה בלונבורג, גרמניה, אחרי השחרור).

לאה ומארק ביום חתונתם באנגליה

מתוך הספר - על חג החנוכה במחנה

כשהתקרב חג החנוכה, חג האורים, אמרתי לבנות שעלינו להתכונן להדליק נרות לפחות באחד משמונת ימי החנוכה. התחלנו לתכנן את השגת המצרכים הבסיסיים ביותר לקראת הדלקת הנר הראשון. דיברנו על הקשיים שבהדלקת הנר, שהרי כל פריט היה עלינו לגנוב, מלבד הפתילה שתכננו להכין מבגדינו. אמרתי לבנות שהדלקת נרות בחנוכה מסמלת את חרותה של רוחנו ונצחיות העם היהודי.

היו בינינו כמה בנות שמעולם לא חגגו את חנוכה, אך נסחפו בהתלהבותנו והיו להוטות לקחת חלק בהכנות. אחת הבנות הצליחה לגנוב תפוח אדמה חי. הבטנו בו מספר פעמים ביום, והיה זה אך נס שאף אחת לא אכלה אותו לפני חנוכה. הבעיה העיקרית שלנו הייתה להשיג מיכל קטן, שלתוכו תוכל אחת הבנות, שעבדה ליד מכונה הצורכת שמן, לצקת כמה טיפות מדי יום. בחורה אחת השיגה כלי קטנטן ללא מכסה, אך גם כך הצלחנו לאסוף לתוכו את כמות השמן הדרושה... 

בערב הנר הראשון של חנוכה, לאחר שחזרנו למחנה ואכלנו את מנת המרק החם שלנו, התחלנו בהכנות לאירוע הגדול. לקחנו את תפוח האדמה, ובעזרת כף יצרנו בו גומה ויצקנו בה את מעט השמן. פרמנו חוטים מבגדינו והכנו פתילה... כאשר הכל היה מוכן, כיבינו את האור העמום בחדרנו והתחלתי להדליק את הנר האחד והיחיד של ערב חנוכה הראשון. בירכתי: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". ולבסוף: "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". עמדנו שם, כולנו, בלי לזוז או לנשום, מתפעלות מן המראה הנפלא של האור הקטן, ופתאום פרצנו בשירת "מעוז צור ישועתי..." שרנו בקול רם ככל שיכולנו, ולא אכפת היה לנו שאנחנו מפרות בגסות את דממת המחנה.

חיכינו. הייתי בטוחה שתיכף יתפרצו אנשי האס-אס לחדרנו, יכו אותנו ויחקרו אותנו. איש לא בא, וזה לכשעצמו נראה לנו נס... האור הקטן עוד הבהב. הבטתי בו, והוא סיפר לי דברים רבים כל כך. הוא אמר לי לזקוף את ראשי, כי אני שייכת לאומה אשר לאורך הדורות היה על בניה להיות מכבים שוב ושוב ולהילחם כדי לשמור על האור הנצחי של עם ישראל.

ביחרו באחת מדרגות התמיכה וביחד נשמור על הזיכרון ונעביר אותו הלאה

רק רצינו לעדכן אתכם
שבשביל חוויה באמת מושלמת, עדיף לגלוש דרך דפדפן כרום, בואו לראות בעצמכם.