כל הפרויקטים
מועדון הלבבות המתים
הפרויקט של
טוביה בסקינד
ספר על שכול ואהבות מוחמצות שמתקיים בשני יקומים מקבילים: הר הרצל ודירה בלב ת"א
106%
26,585
מתוך 25,000
0
נותרו
238
תומכים
הכל או כלום.הפרויקט ימומן רק אם יגיע ליעד הגיוס עד ל- 28/04/2019

על הפרויקט
במשך כמעט שבע שנים,עם הפסקות ארוכות וקצרות, כתבתי רומן זורם, אבל עם עלילה ואמירות לא קלות לעיכול. קיבלתי משובים חיוביים מעורכים ואנשי מקצוע שקראו את כתב היד והחלטתי להוציא את הספר בכוחות עצמי ובתמיכתכם. זה לא ספר שתיקחו לטיסה, אבל זה רומן שייקח אתכם לטיסה.
 

11 יום לפני קו הגמר, הצלחתי לגייס את הסכום המבוקש, אבל עדיין ניתן להיות שותפים בפרויקט מצליח, לתרום להגדלת התפוצה  ובעיקר -  ולקבל ספר במהדורה הראשונה, שבימים אלה נשלמות הכנתה לדפוס.

אני מזמין אתכם להיות שותפים להצלחה ולקחת חלק בהוצאה לאור של המהדורה הראשונה שתגיע אליכם במסירה אישית. ניתן לתמוך בפרויקט בדרגות שונות כפי שמפורט כאן וכל תמיכה תתקבל בברכה.

על הספר

הספר מועדון הלבבות המתים הוא רומן על שכול, אהבות מוחמצות ומערכות זוגיות שמתרסקות מכובד השנים. יובל אדלר, לוחם בצנחנים, נדרס למוות בדרכו לפגישה עם צעירה שהכיר ברכבת. חייו נמשכים ביקום מקביל בהר הרצל, שם הוא פוגש חללי צה"ל אחרים שכמוהו תקועים על ההר. אביו משוכנע שהנהג שדרס אותו הוא מחבל והוא מתכנן רצח מושלם. שותפיו לתכנון והביצוע הם הצעירה שבנו לא הספיק לפגוש ואם שכולה שאותה הכיר לראשונה בבית העלמין.
הפרק הראשון בספר מתעד בחלקו אסון שהתרחש במציאות, שבמהלכו נהרג בן אחי מתן בסקינד ז"ל, אולם שאר הפרקים טסים על כנפי הדמיון. 

על עצמי
הכתיבה לא זרה לי. הייתי עיתונאי במשך כ־20 שנה. התחלתי בתפקידי כתיבה ועריכה ברשת שוקן והתחנה האחרונה שלי הייתה במעריב, שם בעיקר ערכתי בדסק החדשות, אבל פה ושם גם כתבתי למוסף סופשבוע. בין לבין גם ערכתי מגזינים מקצועיים ובהם מגזין הצלילה ים.
לפני 16 שנה, כאשר ראיתי את העתיד הצפוי למעריב בפרט ולתקשורת הכתובה בכלל, התפטרתי מהעיתון והצטרפתי לאגף השיווק בשירותי בריאות כללית. הייתי בצוות המוביל לבניית אתר האינטרנט של כללית ושימשתי כעורך הראשי של האתר. בהמשך עשיתי תפקיד דומה במרכז שניידר לרפואת ילדים. תוך כדי כך, בחלוף הזמן, נשאבתי לצדדים הטכניים בעולם האינטרנט והסלולר.

אני מזמין אתכם להיות שותפים לקחת חלק בהוצאה לאור של המהדורה הראשונה שתגיע אליכם במסירה אישית. ניתן לתמוך בפרויקט בדרגות שונות כפי שמפורט כאן וכל תמיכה תתקבל בברכה.


גבר בגוף של אישה - טעימה ראשונה מאחד הפרקים בספר
מועדון הלבבות המתים נכתב על ידי דמויות שונות שאותן יצרתי בדמיוני, אולם ההתחברות לכל דמות הייתה גם מסע אל תוך עצמי ולאנשים קרובים לי. במסע הזה גם ניסיתי להיות אישה בת 40 פלוס ולפי כמה מהמשובים שקיבלתי עשיתי זאת בהצלחה רבה. הנה הטעימה:

בחמש לפנות בוקר עדיין הייתי עם אורן. רציתי לגעת בו, להרגיש אותו עוד פעם אחת. אני מושיטה יד, אבל הוא נמוג לי בין האצבעות. כאילו כלום. אני כאן, בזמן הווה, בתל־מונד. אורן שם, בזמן עבר, בהר הרצל. צעיר נצחי בן 20 ושלושה חודשים, שלעתים בא לבקר אותי בחלום.

הגשם מכה על התריסים המוגפים ובערוגת השרכים בחצר מתהווה שלולית בוצית. הדשא ישן את שנת החורף שלו, צהוב מהקרה של פברואר. אני מתחת לשמיכת הפוך, לצדו של גבר עייף, בן 45, שנשימתו העמוקה עולה לעתים במנעד הצלילים לנחרות קלות. אני רוצה לשלוח לו יד מעוררת, אבל נרתעת, כשאני נזכרת שבפעם האחרונה שצללתי בין רגליו זיהיתי שערות לבנות גם במשולש הערווה.

אני, שירה קציר, בת 42 ולפניי עוד מספר לא ידוע (ולא גדול) של שנות ביוץ. אני נשואה כבר 17 שנה וההספק שלי במוסד הנישואין נאה ביותר: ארבעה ילדים (בת ושלושה בנים), בית פרטי בפרבר בשרון (עם גינה טרופית ודק בחזית), שתי מכוניות (אחת בליסינג), משרה בחברת היי־טק (בעלי היקר), משרה בחברת נסיעות (אני) כלב (לברדור), טלוויזיה (65 אינטש), צלוליטיס וסימני מתיחה בבטן רפויה (שלי), שיער מקליש, כרס שמשתפלת מעל הגומי של התחתונים ופלומה דקיקה שמתהווה בקצה האפרכסות של האוזניים (שלו).

אני מביטה בגבר שלצדי, מריחה את הבל פיו ומתקשה למצוא סיבה הגיונית מדוע הוא עדיין השותף הקבוע שלי למיטה הזוגית. משהו דפוק בשיטה ובדפוסי החיים של המונוגמיות. היא לא מתאימה לרגש האנושי, כיוון שלא הגיוני לאהוב את אותו גבר עד לחתונת הזהב או עד הקבר – מה שיגיע ראשון. אני מתבוננת באיש שפעם אהבתי, תוהה ושואלת את עצמי איזו תועלת מפיקים ארבעת ילדיי מהמשכיותה של הזוגיות שלנו, שלעתים נדמה לי שהיא נמתחת כמו מסטיק שסר טעמו. וכשאני לא מוצאת תשובה חד משמעית לשאלה, די ברור לי שהחשש מפירוק מסגרת נובע במידה רבה גם מתחושה חזקה של חוסר ביטחון וחשש מהלבד ביום שאחרי. כן, אני אומרת לעצמי, עדיפה ציפור עייפה אחת ביד מאשר שתי ציפורים נמרצות על העץ.

חמש וחצי לפנות בוקר ואני סופרת במהירות את כל הגברים שאיתם הגעתי לידי חדירה: רונן (מהתיכון), אורן (מהצבא), גדי (מהאוניברסיטה), גלעד (בעלי היקר) ועוד שניים שהפיגו לי את השעמום לתקופות קצרות במהלך שנות נישואיי, אבל שמותיהם שמורים עמי. ששה גברים ב־25 שנים של פעילות מינית. הספק עלוב, אני מהרהרת לעצמי והעתיד לא נראה משהו כשאת על סף גיל העמידה ואימא לנערה מתבגרת בת 15.

הגשם מתגבר ואפשר לשמוע את זרימת המים בתעלות הניקוז במורד הרחוב. המחשבות עפות רחוק מכאן, להר הרצל, לקברו של אורן, שבקושי הספיק לזיין. לעתים, כמו עכשיו, אני נזכרת בגשם הראשון שאחרי מותו, בחורף 1998. אני יודעת שזה נשמע אידיוטי, אבל לא יכולתי להפסיק לבכות, כשחשבתי שהמים מחלחלים אל ארון המתים שלו, נספגים בתכריכים ומרטיבים את מה שנשאר מגופו.

רק רצינו לעדכן אתכם
שבשביל חוויה באמת מושלמת, עדיף לגלוש דרך דפדפן כרום, בואו לראות בעצמכם.