כל הפרויקטים
בסוף כולם נָמוּתוּ
הפרויקט של
קובי ניב
מבקש את תמיכתכם בהוצאה לאור של ספרי, הרומן השני שלי, בַּסּוֹף כּוּלָּם נָמוּתוּ, ספר כואב וקודר, לופת בגרון וחונק, על חורבן לאומי ואישי.
102%
28,600
מתוך 28,000
0
נותרו
177
תומכים
הכל או כלום.הפרויקט ימומן רק אם יגיע ליעד הגיוס עד ל- 30/01/2019

שלום לנכנסים החדשים לקישור:  היעד הכספי אומנם הושג, אבל עדיין ניתן לתמוך, וכל כסף נוסף שייאסף יוקדש לעוד השקעה בספר עצמו, לשיפור וייעול משלוח הספר לבתי התומכים וכמובן בצ'יפור ערב ההשקה המיועד, שעליו תבוא הודעה בנפרד, בעתיד הקרוב. וחוץ מזה, אתם לא רוצים ספר? אז המון תודה לכם ורק בריאות ואושר. קובי.


ותחילה הבהרה, תזכורת, קיראו לזה איך שאתם רוצים:

המטרה שלי, הכוונה היא, שתתמכו בהוצאת לאור של הספר שלי בַּסּוֹף כּוּלָּם נָמוּתוּ  וזאת על ידי כך שתבחרו באחת ממדרגות התמיכה המופיעות כאן, מצד שמאל דומני.  וכמובן תודה גדולה מראש.

והנה גם קצת יותר בהרחבה על הספר עצמו:

הספר מתרחש בלילה אחד בעתיד הלא-רחוק בעוד כנראה שתים-עשרה שנה, באסדת-אשפה על שפך נהר ההדסון, בין ניו-ג'רזי לניו-יורק, שעליה עובדים חמישה גברים ישראלים, פליטים מישראל שחרבה.

החמישה הם : מושקו - בן קרוב ל-80, הקשיש בחבורה המוזרה שנתאספה בכורח הנסיבות, שנתקע בטיול בארה"ב מבלי יכולת לחזור, והותיר מאחור, בישראל, את אשתו, בתו ושלושת נכדיו, שקרוב לוודאי אינם כבר בין החיים; יוז'י - מספר הסיפור, שלא מספר דבר על עצמו, אבל לקראת בסוף הספר נשבר וחושף פתאום -  רק בפני הקוראים, אך לא בפני חבריו - את סיפור חייו ; מייק -  וותיק הפליטים, איש המוסד לשעבר, מפקד האסדה, שבעצם עובדת, היא ועובדיה, בשירות המאפיה המקומית, הנושא עמו סיפור חיים קשה מנשוא; ושלומי -  בן 20, הצעיר בחבורה, קרוע הגוף והנפש, שהוברח ברגע אחרון על ידי אמו מישראל הנחרבת באוניה ספרדית, בה היה נתון במשך שלוש וחצי שנים בשביים של שני מלחים, שהתעללו בו נוראות, עד שהצליח לברוח מהם והגיע, ולאט לאט מתברר כיצד, אל אסדת הזבל הזו.

זהו ספר אפל וקודר, לעיתים כדי ייאוש,  קורע ובה בעת מכמיר לב, כואב עד מוות אבל גם מצחיק, לופת בגרון וחונק, לא מותיר מקום לבריחה מן המציאות המרה והנוראה של החורבן - החורבן לאומי, של הבית, של ישראל, והחורבן אישי, חורבן החיים, המשפחה, הבית, של גיבוריו.

אבל מי אתה בכלל? מה אכתוב? שאני בחור טוב? מוכשר? שאימא שלי חשבה שאני גאון? יש מי שהוא או היא לא כזה או כזאת? אם אתם בכל זאת רוצים לדעת עלי משהו מעבר לקלישאות, אז בשביל זה יש גוגל, ויש עלי אפילו (וואי, אמא, אם היית יודעת, היית משתגעת) ערך בויקיפדיה.  קוראים לי קובי ניב.

והנה גם, לטעימה ראשונה, פתיחתו של הספר:

אסדת האשפה 'סינדי' פנתה לאיטה, מנועה מטרטר, מגמגם, מפַּקפֵּק, לעגון על גדת ההדסון, ליד שארית עקמומית ועגמומית של רציף עץ עזוב, שבור וטחוב, שננטש לפני שנים רבות, בצד של ניו-גרז'י. תמיד היינו עוגנים שם בלילות בהם היינו מבריחים מעפילים , ככה קראנו לזה, בהומור עצוב ונשכח של יהודים זקנים שתם זמנם, מול מנהטן, שגם הלילה זהרה לנגדנו, מייצרת נשיפה קבועה, עמומה ועצומה, של דרקון נעלם בלב החשיכה, כשאינספור אורותיה המהבהבים יוצרים מעליה את הילת הזהב הבוהקת של קדושת החיים המודרניים, המוכרת והנכספת כל כך על ידי מיליארדי אנשים בעולם.

כשקרבנו ונשקנו בחבטה לרציף שְאִיזְמִירְלִי האיר עם הזרקור הקטן שלנו, קפצתי אליו עם חבל הקשירה הכבד, נזהר שלא לרמוס ולשבור במגפי את ישורת הקרשים הרעועים, המרמים, ולהיתקע בריקבונם עם רגל שבורה, או להחליק חלילה על ירוקת הטחב השחורה שעליהם ולשבור את האגן. הצלחתי. קרטעתי בצעדים קטנים, זהירים, מדודים, בלי למעוד ובלי להחליק ובלי לשבור לא כף ולא רגל. הלבשתי מיד את הלולאה על אחד מעמודי הברזל החלודים ונעצרתי, אוחז ונאחז בחבל נטוע במקומי, מתנודד אך קלות. נשמתי עמוק לרווחה. לשבור רגל בגילי, שלא לדבר על האגן, זה הסוף שלי. לא רק בעבודה. בכלל. "קשוּרָה", צעקתי בקול גדול וקיפצתי חזרה אל האסדה, שהיכתה והתחבטה עוד קצת ברציף המתפורר למגעה, ואז נרגעה והתייצבה. "מוֹשְׁקוֹ", פנה עכשיו בצעקה רמה מַיִיק, ההגאי, קפטן הספינה, האחראי על הצוות הקטן שלנו, למוֹשְׁקוֹבִיץ הזקן, המכונאי, "המנוע, אתה יודע''. מושקו ידע. הוא קם וירד לאיטו, אוחז במעקה, במדרגות שבין הגה האסדה הניצב על עמודו אחוז בידי מייק לבין מנוף המטענים המקופל אל עצמו, אל המנוע שמתחת להם, ניתק שם איזה חוט או סובב לו איזה בורג, והמנוע השתתק ודמם באחת וכל האורות כבו. זה היה נוהל רגיל. שאם תגיח פתאום סירת משטרה, מה שבינתיים מעולם לא קרה, שיהיה לנו תירוץ טוב לָמָה אנחנו עומדים תקועים באמצע הנהר על הגדה עם כמה עשרות טונות אשפה עירונית מסריחה בשקיות פלסטיק עבות שחורות ענקיות, במקום להשיט אותם, כמו שהיינו צריכים, למכון המִחזור בהמשך הנהר, קצת לפני שהוא נשפך לאוקיינוס.

מושקו היה המבוגר, אבל לא הוותיק, בינינו, בן קרוב לשמונים, יורד בכבדות בגרם המדרגות, אוחז במעקה, כפוף קצת, איטי. היינו צוות קבוע בשנתיים וחצי האחרונות, חמישה גברים, כולם ישראלים לשעבר. אבל רק מייק היה חוקי כאן, עם גרין-קארד. לי עצמי היו ניירות מזויפים, שמייק, דרך וִינְצֶ'נְזֶה, סידר לי. לאיזמירלי היה דרכון בריטי.  למושקו ולשלומי לא היה שום נייר, שום דבר. שב"חים הם היו כאן, שוהים בלתי חוקיים. היינו עובדים ביחד, במשמרות הלילה, על אסדות האשפה של ניו-ג'רזי, שלוש אסדות בסך הכול, עם שמות של נשים נכספות, או אולי של הבנות האהובות של אלו שבנו או קנו אותן, כאילו כל אסדת פינוי-אשפה היא איזו פריגטה תלת-תורנית מרהיבה קורעת ימים ולילות של שודדי-ים נועזים מספרי ההרפתקאות של ילדותנו – סינדי הקטנה והמסכנה, סילביה רחבת-הירכתיים וְסוּזָנָה היפה זקורת החרטום. שלוש אסדות ישנות, בנות עשרות רבות בשנים, צבועות כולן במה שהיו פעם צהוב עז וירוק זוהר, צבעי הלוגו של ''החברה למִחזור אשפה עירונית ביו-אקולוגית של ניו-ג'רזי". גם סרבלי הגומי שלנו, העמידים למים, היו באותם צבעים, צהובים, עם פס ירוק רחב, על החזה. המגפיים, גם הם מגומי, היו שחורים.

"איך זה באמת", שאל פעם אחד מהחדשים, נזכרתי תוך כדי, אני לא זוכר אם זה היה איזמרילי או שלומי, "איך זה באמת שהישראלים השתלטו על מִחזור האשפה פה בג'רזי?"

"איך השתלטו?! מה השתלטו?", תהה מייק וגיחך בקול גדול.

"למה ככה", אמר ההוא, זה היה שלומי, שתמיד היה מערבב את השפות שלו כך שבקושי היה אפשר היה להבין מה הוא אומר, "למה שלוש טִימוֹבִי של בְּרוֹדוֹבִי סְבָאקוֹ ישראלים".

הוא היה הצעיר, התינוק, בחבורה המשונה שלנו, בן עשרים בערך. הוא בעצמו לא ידע מתי בדיוק הוא נולד, לא את התאריך ולא את השנה. הוא היה גם החדש, האחרון שהגיע. לראשו חבש כיפה סרוגה, סגולה, מרוטה, אבל לא מאלו שקונים, מאלו שהחברה שלך, מִבְּנֵי או מבנות עקיבא, סורגת לך. זה לא באמת היה השם שלו, שלומי. כי מה שקרה זה  שכאיזמירלי ראה אותו פעם ראשונה, זה היה לפני שנתים וחצי, בחורף, היה קר וירד קצת שלג, והוא בדיוק יצא,  איזמירלי, מהרציף שלנו בג'רזי, איפה שמעמיסים עלינו את הזבל, יש להם חדר שם מעל מחסן שש-ג'יהייץ', שהם גרים בו , איזמירלי ומושקו, הוא יצא לזרוק את הזבל שלהם. וליד מיכל האשפה הגדול הכחול שם, בכביש, של העיריה, מתחת לפנס הרחוב שמהבהב כבר שנים ולא מתקנים אותו, הוא ראה אותו עומד שם, את שלומי, כפוף ועקום, ומוציא שאריות אוכל מהפח, כמו איזה מסומם, וכאלה לא חסר שם. וכשהוא הגיע לפח, איזמירלי, הוא שם לב שהמסומם הזה, שזה היה שלומי, שהוא מצטלב וממלמל לעצמו כול מיני לחשים. אבל אז הוא שומע שההוא לא סתם ממלמל, הוא ממלמל כל מיני ברכות בעברית. ורק אז הוא ראה את הכיפה. והוא התחיל לדבר איתו, עם המסומם הזה עם הכיפה, בעברית, בחצי עברית, מי הוא ומה הוא ומאיפה הוא בא ומה הוא עושה כאן וכל זה. הרבה הוא לא הבין ממה שהוא אמר, כי הוא לא דיבר הרבה, שלומי, הוא גם עכשיו לא מדבר הרבה, וגם כשהוא מדבר, או שזה לא לעניין או שזה בכלל לא בשום שפה. זה בעברית רצוצה מעורבת בסרבית או בקרואטית. מכול זה איזמרילי הבין ששלומי לא מסומם, אלא מורעב, ושהוא לא מפה, אלא שהוא כמונו, פליט מישראל שהייתה. וכשהוא שאל אותו איך קוראים לו, שלומי אמר לו "סְלוֹבּוֹ, קוראים לי סלובו". אז איזמרילי חשב שהוא רצה להגיד שלמה, אבל בגלל שסתום לו האף, כי הוא מקורר או מסומם, הוא עוד לא היה בטוח שהוא לא מסומם, אז יצא לו סלובו במקום שלמה. והוא קצת התקרב אליו, אבל אז שלומי ברח. ברח כמו קוף, מקפץ על ארבע. "כמו הבבונים האלו שתמיד רואים בגן-חיות", סיפר לי איזמירלי.  הוא עד היום ככה, שלומי. כשהוא עומד הוא כפוף ועקום, וכשהוא הולך הוא כזה מקפץ על ארבע, בדיוק כמו שאיזמירלי אמר, לא כמו בן-אדם, כמו בבון. מה שקרה, את זה הֵבַנוּ הרבה אחר-כך, זה שהמלחים שהחזיקו בו, כשהם היו יוצאים מהתא שלהם לעבודה, הם היו טבחים שם, אני חושב, הם היו קושרים את שלומי ברגל בשרשרת לטבעת ברזל בקיר. אבל שלומי הוא הצליח פעם, לא יודע איך, לעקור את השרשרת מהקיר, עם הטבעת, וברח. הוא רצה לקפוץ למים ולשחות לחופש. אבל כשהוא הגיע לסיפון, הוא פתאום ראה שהם באמצע אוקיינוס, שזה הכול רק ים, וסוער, מכל כיוון. ועד שהוא החליט מה לעשות, הם כבר באו, שני הטבחים, לוּקָה וְבּוֹבָּאן קראו להם, ותפסו אותו. ובשביל שלא יברח עוד פעם, וגם שלא יוכל לשחות, הם שברו לו את הרגל, רגל ימין, את העצם שמתחת לברך, עם פטיש גדול. "פּוּנוֹ מכות נתנו לי", הוא סיפר פעם לאיזמירלי ומושקו, הרבה מכות, עד שהעצם נשברה. ואז הם גם בכוונה לא שמו לו גבס, גם בשביל שיכאב לו, שילמד לקח, וגם בשביל שכשזה יתאחה, שהרגל תישאר שבורה, שלא יוכל ללכת, שלא יוכל לשחות, שלא יוכל לברוח. ובאמת רגל ימין שלו ככה היא נשארה, שבורה קבוע, ובגלל זה הוא ככה עמד כפוף ועקום וככה הלך וככה ברח, מקפץ על ארבע כמו קוף, כשאיזמירלי נתקל בו שם ליד המיכל אשפה. 

רק רצינו לעדכן אתכם
שבשביל חוויה באמת מושלמת, עדיף לגלוש דרך דפדפן כרום, בואו לראות בעצמכם.