כל הפרויקטים
סתיו חייו - הספר
הפרויקט של
רויטל פולג
מה קורה כשהחיים בתא המשפחתי מתערערים יום בהיר אחד, כשאבי המשפחה יוצא את ביתו על מנת שלא לשוב? רומן על כוחה של אהבה ובחירות המעצבות את חיינו
42%
16,915
מתוך 40,000
28
ימים נותרו
95
תומכים
הכל או כלום.הפרויקט ימומן רק אם יגיע ליעד הגיוס עד ל- 15/01/2019

"סתיו חייו" הנו חלום שמתגשם.

הרומן נכתב כבר לפני שנים לא מעטות, והמתין במגירה עד שאעיז לשַׁזפו לעין השמש.         כשהתחלתי בכתיבתו, לא ידעתי שיהפוך להיות ספר. הוא פשוט פרץ ממני. כמעט אפשר לומר שהוא "כתב את עצמו".

המדהים הוא שתוך כדי תהליך כתיבתו למדתי רבות על עצמי, על בחירותיי, על הבעירה שבי... על המסע שעשיתי ושאני ממשיכה לעשות בשמה ובזכותה של הלהבה הזו. ממש כמו יוסף, אבי המשפחה, וכמו אילה, כלתו, שאותם תכירו בקרוב, שפרצו את גבולות הנהוג והמקובל והלכו בעקבות לבבם. 

תקוותי היא כי הספר ייגע גם בך, במי שהנך, במקום המיוחד שהוא שלך שמדבר אליך ולתבנית נוף מולדתך.

אני מזמינה אותך לצאת איתי למסע ההוצאה לאור של "סתיו חייו" -      רומן הביכורים שלי.

כדי שזה יקרה, אני אשמח ואודה לתמיכתך. 
אני מזמינה אותך לבחור את התשורה המתאימה לך, מתוך המגוון המוצע כאן. 

תודה מכל הלב על שבחרת בי. תודה על הרוח הגבית המפרגנת והמעצימה. 

יחד זה אפשרי!

כך יראה הספר...

***

אודות הספר

"הייתכן כי ניתן לאתחל את החיים שוב, מאפס? מחדש? כך באמצע השנים? הייתכן כי לא כל שהיה חייב להיות?"
תוהה אילה באחד מרגעי השיא של מסע חיפושיה אחר יוסף, חותנה, שקם בוקר אחד ועזב את הבית ללא שום סיבה נראית לעין. נרעשת מהתנהגותה של המשפחה שממאנת לחפש אחריו, היא יוצאת בעקבותיו על דעת עצמה ותחת אמתלה, למסע מטלטל ורב התהפוכות הנע בין ישראל ודרום-אמריקה.

ככל שהיא צועדת במבוך חייו של יוסף כך היא שוקעת אל נבכי חיי הזוגיות שלה. התמודדותה עם בחירותיה ועם סבך סודות עבר משפחתיים אליהם היא נחשפת, הופכים עליה את עולמה ומציבים בפניה מראה המחייבת אותה להישיר אליה מבט.   

החיים לאחר המסע שוב לא יהיו דומים לאלו שלפניו.

אני מזמינה אותך להצטרף אל אילה  ויוסף במסעם,  להכיר אותם ואת הדמויות הנוספות בסיפור העלילה, להתחבט עמם בדילמות שניצבות בפניהם וברגשות שאלו מעוררות בהם, ולהיות אתם ברגעי השיא המפתיעים ומעוררי המחשבה שלא ישאירו אותך אדישים.

***


מאחורי הקלעים של הספר

"סתיו חייו" - הרומן שבימים אלו הופך לספר, נכתב לפני שנים.  

זו הייתה תקופת חיים מאתגרת עבורי, ואת שהצטבר בלבי נהגתי לפרוק על מקלדת המחשב. לא היה בכך דבר חריג: מאז ומתמיד שימשה לי הכתיבה מרחב מוגן ובטוח. זו דרכי לברר לעצמי מצבי חיים, לפרוט אותם לכדי מילים ולהבין מתוכם אנה אני באה. 

בתקופה ההיא "במקרה" (אנחנו יודעים שאין מקריות...) נחשפתי לסיפורו של אדם מבוגר, שהפתיע את משפחתו והחליט יום בהיר אחד לנסוע לבדו למחוזות עברוֹ לתקופה בלתי מוגדרת שבין חודש לחודשיים.

זה היה הטריגר שהצית את דמיוני, והשאר היסטוריה.

כשזה קרה ניסיתי להבין מה הניע אותו לעשות כך, מה הביאו לחרוג מהתנהלות החיים השוטפת, מהרגיל והמצופה מ"אדם בגילו" שהחיים בעצם כבר מאחוריו. הוא נסע מבלי להתייעץ, לשתף, או להכין את סובביו מבעוד מועד. זמן קצר בלבד לפני מועד הטיסה, כשהכול היה סגור ומסודר, הוא פשוט קם ועשה מעשה, והמשפחה נותרה פעורת פה.

זאת הייתה נקודת הפתיחה של "סתיו חייו". מצאתי את עצמי יושבת לילות ארוכים, כותבת, משכתבת, בוראת עולמות, מפתחת דמויות ולומדת להכירן, להבין את מניעיהן ואת מערכות היחסים שהן יכולות או רוצות או נאלצות לקיים.

כתיבת הספר נמשכה כמה שנים. היו שלבים שהשארתי אותו בצד כי "נזקקתי לאוויר", למרחק. לעיתים היה זה פסק זמן בן כמה ימים, לעיתים בן חודשים... הסיפור השפיע עליי. נכנסתי לעולמם של יצירי המקלדת שלי וחשתי אותם. חייתי וחוויתי אותם. לעיתים זה היה מטריד, לעיתים כבד מנשוא, מרגש עד דמעות או אפילו מרטיט עד כדי כמיהה למגע ולחיבוק, ממש כמו שביקשה הדמות שלי.

היו ימים שכל עולמי היה עולמם של  הגיבורים שלי - יוסף ואילה. ניסיתי להבין מה קרה עם ניקו - נדב ואיפה נמרוד בכל ההתפתחויות הללו? החזקתי פנקסון קטן ברכב ומצאתי עצמי עוצרת בצד הדרך, תוך כדי נסיעה, כדי לכתוב רעיון, שורה, אמירה, ולהשתמש בהם מאוחר יותר בכתיבה עמוק אל תוך הלילה.

ואיך מסיימים כתיבה? איך יוצרים סוף? איך יודעים שהוא הגיע או מתבקש?

אני זוכרת היטב את הרגע שבו הבנתי שהכול מתכנס. שהדברים מתבהרים ונסגרים מכיוונים שונים, מפיהן של הדמויות או מתולדת מעשיהן, ושבעצם, הן עצמן מבקשות ממני להגיע אל קו הגמר.

אני כמעט "שם"... בקו הגמר... בעזרתך נגיע אליו במהרה.


***

קצת עלי

נולדתי בקריית גת, שהייתה עבורי מאז ומתמיד הכפר הגלובלי במיטבו. שם, בעיירת הפיתוח שאליה הגיעו הוריי מהקיבוץ, כחלק מהמשימה הציונית של יישוב הנגב, למדתי לפרוש כנפיים, לראות רחוק ואף לעוף עם הדמיון ובו זמנית להותיר את רגליי נעוצות עמוק בתבנית נוף מולדתי. התשוקה המתמדת אל הרב תחומיות ואל היצירה הובילו אותי אל לימודי האדריכלות ובינוי הערים בטכניון, שהעניקו לי רוחב יריעה וכלים להתמודדות עם אתגרים מורכבים. אלה נותרו עמי גם לאחר שפסעתי הלאה משם אל עולם הדיפלומטיה וקשרי החוץ הבינלאומיים.

שירַתִּי שנים בשירות החוץ הישראלי בארץ ובחו"ל, מתוכן, חמש שנות שירות באקוודור המרתקת. בהזמנת שמעון פרס, שר החוץ דאז, יצאתי את המשרד לטובת אתגר ייסוד מרכז פרס לשלום וניהול הפעילות הבינלאומית של המיזם. כנסת ישראל הייתה תחנתי הבאה, ובה כיהנתי כראש לשכתו של יושב הראש אברום בורג, ויועצתו לקשרי חוץ. עולם פיתוח המשאבים וקשרי החוץ הפך להיות חלק אינטגרלי ממי שהנני, ובו המשכתי לצבור ניסיון רב ומגוון. לאחרונה שבתי ארצה אחרי חמש וחצי שנות שליחות מרתקת בברזיל, כראש משלחת הסוכנות היהודית למעצמה אזורית מופלאה זו. 

ואם תרצו, עוד קצת עליי: אימא לבת ולבן בוגרים ומדהימים, בת זוג, אחות, בת וחברה טובה, יוצרת עולמות במילים וסביב מגוון תרבויות ושפות, קוראת ללא הפסקה, נושמת אקטואליה, חובבת טיולי נוף וטבע בארצנו ובעולם, ואדריכלות, כמובן, נהנית מאוד מאוכל ויין משובחים (יין אדום, בבקשה), אוהבת שירה בציבור וקולנוע (בוכה בסרטים), מתה על כלבים ו"חולה" על שסק, רימון, ים כחול ושמיים, ואיך אפשר בלי ירח מלא?

והכתיבה??

הייתי ילדה בת שש, תלמידת כיתה א', כשהודעתי להוריי ש"כשאהיה גדולה, אהיה סופרת". הייתה זו החלטה שבמידה רבה עיצבה את חיי מאז - ולעולם. עם אהבת אין קץ למילה הכתובה ולשפה העברית ועם כישרון מולד (בגילי אני כבר מצטנעת פחות), הפכה הכתיבה לציפור הנפש שלי ולמרחב הבטוח שאליו באתי תמיד לכתוב את עצמי ולגבש את הקול הייחודי שלי.

חלום הוצאת הספר לאור בער בי פנימה שנים והמתין להבשלתו, לרגע הנכון והמדויק לי. 

הרגע הגיע, כי חלומות נועדו להתגשם!


***

טעימות קטנות והצצה אל הספר

ככה זה מתחיל...

בגיל שמונים ואחת, בבוקרו של יום רגיל לגמרי, התעורר יוסף, נטל את צרור מטלטליו האישיים, כינסם בתיק נסיעות לא גדול במיוחד ועזב את ביתו. אשתו, אשר סימני הגיל המתקדם כבר נתנו בה אותותיהם, נותרה נטועה בכורסתה, כורסת העור הנצחית שידעה ימים יפים יותר. מה בדיוק קורה כאן? שאלה את עצמה, רגע לאחר שחלף על פניה וטרק אחריו את דלת ביתם. שנים ייחלה לרגע הזה ולא פעם דחקה בו, ביוסף, שיעזבה לנפשה. אך כאשר קם ונהיה הדבר, נותרה פגועה וכועסת כי העז לעשות לה מעשה שכזה.
"הוא עוד ישמע ממני..." מלמלה ברוגז, "הוא עוד ישמע... זה לא יעבור לו בקלות."
אבל החידלון אחז בה והחלישה. ועכשיו מה? 
"הוא הלך," לאטה אל שפופרת הטלפון בטון שהיה בו עירוב של היסטריה, חוסר אונים והטלת יהבה על השומע בצדו האחר של הקו. "הוא הלך. זהו, הוא פשוט הלך," חזרה על המילים כאילו על ידי הגייתן שוב ושוב תבין את משמעותן טוב יותר, או אולי אף תשנה את מהותן.
"מה זאת אומרת הלך," שאל אפי בדחיפות המבקשת לשמור על רוגע בשל השבר הממשמש ובא, "קרה לו משהו?"
"הוא הלך," ענתה. "ומה יהיה עכשיו?"


***


אמש כבר לא יכלה עוד. "אני רוצה עוד ילד," אמרה, בתקיפות. "לא ענית לי..." דרשה במפגיע כשיוסף התמהמה בתגובתו.
"והרי יש לך, יש לנו... ילדה," אמר לה ולגם מהתה החם שמזג לעצמו, לופת את הכוס בשתי כפות ידיו, כביכול כדי לחממן, אך בעוצמה שחשפה טפח של מצוקה. הוא, שנזהר תמיד מלדון בענייניהם האישיים, שקיבל את הדברים ביניהם כהווייתם ושיתף פעולה בכל שביקשה ממנו, שלא התערב מעולם בחיי הבית והמשפחה ואפשר לה לעצבם ולנהלם כראות עיניה, שלא ציפה ממנה בעצם לכלום, רק שתניח לו, חש לפתע באיום ונרתע מהכבלים שביקשה לקשור אותו בהם.
"לאה כבר בת שמונה," ציינה ביובש, כאילו על ידי אזכור הגיל הבהירה כי מעבר לרצונה בילד, עומדת לדיון גם טובתה של הילדה.
"אבל... אם יהיה לך תינוק..." החל יוסף לומר, והרגיש שתירוציו הולכים ואוזלים. 

יהיה לך תינוק... חזרה בלבה על מילותיו ובוז עלה בה, מה זאת אומרת "לך"? מה, צעצוע אני עושה לעצמי? התינוק יהיה שלנו, של שנינו, או... אולי בעצם לא? 
"אם יהיה לך תינוק," חזר יוסף בביטחון על מילותיו, "לא תוכלי לסייע לי בחנויות ותהיי עסוקה כל העת. זה יפריע לתכנית שאני עובד עליה בימים אלה, של פתיחת מפעל בגדים משלנו."
היא האזינה לו כשפרט בפניה את פרטי העסקה ולא ידעה איזה חלק מהם הלם בה יותר: התלות שיצר יוסף בין הבאת ילד לעולם לבין הסיוע שהוא מצפה לקבל ממנה בעסקיו או התגלית המפתיעה שנחשפה בפניה במקרה, לפיה יש בכוונתו לפתוח מפעל בגדים. לא אכפת לי הרעיון עצמו, חשבה ותחושת עלבון צרבה בה, אבל אפילו מילה אחת לא שמעתי ממנו בעניין... 

היא מצאה עצמה נבהלת: "מהיכן לקחת כסף להקמת המפעל?" שאלה וחששה מהתשובה.

"יהיה בסדר, נסתדר," אמר יוסף ולפת את כוס התה החמה קרוב קרוב לפיו, והתבונן בריכוז רב באדים המהבילים שעלו ממנה.

"מהיכן?" דרשה לדעת. יוסף שתק. "שאלתי מהיכן הכסף," חזרה על שאלתה בטון תקיף שהפתיע אותה ובשרה נעשה חידודין חידודין. פחד צמרר את גופה.

***

אהובי אשר שם במרחקים,
אולי זו העובדה כי לראשונה בחיי מוצאת אני את עצמי לבדי, אולי ריחוקו ושונותו של ביתי הזמני מבית גידולי, שבימים אלו ממחישים עצמם לי עוד יותר, איני יודעת, אבל בימים הטעונים מאז היעדרו של יוסף, שהם הסיבה והמסובב לכל הקורה עמנו, מתחדדות בי מחשבותיי ואני מוצאת עצמי מתבוננת על חיי במבט חקרני יותר מאי פעם. אני חיה געגוע עז אליך, אל נדב, אל משפחתי, אל חבריי שהשארתי בישראל, כמיהה לרגעים הקטנים והפשוטים של החיים, שיחה פתוחה וקלילה, צחוק מתגלגל. אין ספק, ימי אלו ללא נדב ימי חשבון הנפש הם. ממרחק פיזי ורגשי עוקבת אני אחר המתרחש בנבכי משפחתו ומוצאת עצמי משליכה זאת על נפתולי חיינו המשותפים ועל נפשי שלי. הם אינם חסרים אותי. זה מעיק עליי אבל במידה מסוימת, כך מתחוור לי, זה גם מקל. נדב עצמו חוזר אל מקורותיו, נהנה וסובל בו-זמנית מהתפקיד שנקבע לו במשפחתו עוד שנים רבות קודם לכן. לא, איני יכולה לקבל את העובדה שיוסף פשוט איננו. גמלה בי ההחלטה לצאת לחפש את יוסף בעצמי.


וכיצד מחפשים אדם? היכן מתחילים? הן דומה הדבר לאיתורה של מחט בערמת שחת; ועוד אדם כיוסף אשר בחייו רב הנסתר על הגלוי. משימה קשה נטלתי על עצמי, אך את שגמלתי, אבצע. בטוחני שכתמיד תטעין אותי במילות עידודך ותמיכתך שהן עבורי כמים חיים לצמא במדבר. עמן אצא לדרך. איני יודעת את הצפון לי. כמוס הוא בעיני. אך נחישות פנימית מדריכה אותי, ואת כוחותיי אני יונקת ממך.

***

הדלת נפתחה. העיניים היוקדות שננעצו בו הטריפו אותו. הצבע הירוק הבורק והמבט השדוני שריצד בהן עשו בו שמות. נבוך ומבולבל עמד ניקו מבלי לדעת מה עליו לעשות. אמיליה חייכה אליו בחום, נימה של הפתעה מהולה בשובבות נסוכה על פניה. 

"אני שמחה שבאת," אמרה בקול נמוך ובטוח, לאחר שניות שנדמו בעיניו כנצח, היא הושיטה אליו את ידה ואחזה בידו, נטלה את כף ידו בנחישות עדינה. הוא התמסר כל כולו לאישה הצעירה שניצבה מולו, מצא עצמו מובל לחדרה, אותו חדר שרק פיסות ממנו הכיר מרחוק ומבחוץ. 

תחושותיו לא היו דומות לשום דבר שדמיין לעצמו עד כה או לחוויות שסיפק לו גופו בחשכת חדרו, עת הזה בה. אמיליה התגלתה כמורה נבונה, סבלנית ומסעירה, כאחת היודעת היטב כי הנער שלפניה נעדר ניסיון כלשהו אך להוט ללמוד את צפונותיה ולהתענג עמה. היא כיבדה את ביישנותו ואת מבוכתו אך בו בזמן נהנתה לראות כיצד יש בידיה להדריכו, להניעו כמעט כרצונה ולחוש כיצד הופך הנער לגבר וכיצד מגיב גופו אליה. וניקו נתן דרור לגופו לפעול בשחרור, יותר בשל חוסר ידיעה מאשר מעצם הבנת המתרחש סביב לו, צלל כל כולו למעמקי הגילויים החושניים שנחשף אליהם והמריא עמם אל פסגות חדשות שלא ידע על קיומן. מגע שפתיה בשפתיו, לחישותיה הרושפות באוזניו, מרגיעות ומדריכות, מעוררות ומלהיטות, גופה הנצמד אל גופו, נע ומתפתל, רך ונוקשה, מגע חמוקיה בידיו, אותם חמוקים שרק מרחוק הכירם ובהם הזה בלילותיו הקודחים, ידיה המרפרפות שעשו שמות בבשרו מבלי שפסחו על פיסה כלשהי בו ועל איבר מאיבריו והנפלאות המשכרות שנבעו וזרמו מגופו שלו... סוער ונסער מצא עצמו מוטל שדוד לצדה, רגוע ומאושר כפי שלא ידע מעודו, מרוקן לחלוטין מטרדות היומיום הקשות.


***
 

אני יוצאת לדרך, יחד אתך! בזכותך זה יקרה!