תפילת הורד-הנצחה מוזיקלית
הפרויקט של
שי וצר- יוצר "גרוב כנעני"
אני מזמין אותך לתמוך ולשתף בהנצחה של ורד הררי-וצר, "תפילת הורד" - יצירה מוזיקלית נהדרת שתכלול אלבום ומופע לזכרה.
108%
65,046
מתוך 60,000
0
נותרו
169
תומכים
הכל או כלום.הפרויקט ימומן רק אם יגיע ליעד הגיוס עד ל- 19/10/2018

הסיפור של ורד:

יש אנשים שאי אפשר שלא להנציח אף שהם חרוטים על שמי הנצח של כולנו גם ככה.

אני מזמין אותך לקחת חלק בפרויקט הנצחה של ורד הררי-וצר, דרך יצירה מוזיקלית שתכלול אלבום ומופע שיתקיים בתל אביב, בהם יכללו שירים שנכתבו לזכרה ושירים בקולה של ורד עצמה (שבמופע עצמו גם יוקרנו על מסך).

רק אם נצליח לגייס את כל הסכום - נוכל להגשים את החלום הזה.

אם בחרת לקחת חלק בהנצחה, תבחר/י לעצמך וליקיריך תשורה וזיכרון, מקטן עד גדול: כרטיס/ים למופע "תפילת הורד", אלבום של "תפילת הורד", אלבום "תפילת הורד" ובו איזכור שמך בתודה, סדנת תופים בהנחייתי - 

או כל שילוב בין ההצעות הללו. 

כל תמיכה תעזור מאוד, ותודה ענקית מראש על בחירתך להפוך שותפ/ה בזכות יקרת הערך להנציח את ורד. 

אספר לך קצת על התהליך וחשוב מכך - על ורד:

בחרתי להיפרד מורד במוזיקה, שהייתה התו המחבר בינינו מרגע בו נפגשנו לראשונה ב 1998 ועד להישמע הצליל האחרון ב 20.8.15. בפרויקט ינגן גם עומר, הבן הבכור שלנו, ותשיר מאיה, הבת הצעירה שלנו.

במשך שלוש שנים מאז נפטרה ורד, חיפשתי איך להנציח אותה. לאורך כל השנה הראשונה הקלטתי והעליתי לרשת את עצמי מתופף את "תיפוף האבל" שלי. לאחרונה, אחרי אינקובציה ארוכה מאוד, נפתחו שערי שמיים ובששה ימים נולדו ששה שירים, בשיתוף פעולה עם זיו רובינשטיין שכתב טקסטים ללחנים שלי ולהיפך. בשבעה ימים נברא העולם, והיה חסר לי הטקסט השביעי, עד שנזכרתי ב"תפילת הורד" שמירב רוט, חברתה של ורד, כתבה לה בבית החולים, ליד מיטתה של ורד, סמוך למותה. כשורד שמעה אז את המילים ל"תפילת הורד" היא סובבה אלי את ראשה ואמרה "אנחנו עוד נלחין את זה". אני ומירב ידענו שה"אנחנו" הזה כבר יהיה 'בתיקשור' בין עולם של מעלה ועולם של מטה. כשנזכרתי ב"תפילת הורד", הלחן נולד מתוכי בן-לילה, והפרויקט הושלם וזכה לשמו. לשבעת השירים האלה בחרתי להוסיף שני שירים של ורד עצמה, שהוקלטו בזמנו, וכך גם היא תזכה 'לשיר' בהנצחה שלה ולכולנו יישארו השירים הנפלאים שלה כמתנה אחרונה.

אז מיהי ורד?

ורד הייתה זמרת ענקית, מוזיקאית מחוננת. חיברה שני דיסקים שמתוכם אחד יצא לאור "מקום פנוי לשניים" והשני רק הוקלט ולא ראה אור (עדיין). היא בת לכוכבה הררי – זמרת להקות בעצמה, שלאחר פציעתה במלחמת יום כיפור נקטעה קריירת השירה והתיאטרון שלה, וליעקב הררי, עורך דין, אחות לסיגל ויריב. עומר (לנון), בננו הבכור, נולד ביום בו זכתה ורד בפרס הראשון בתחרות מוזיקת עולם על שם ג'ון לנון בניו יורק, ולכן הוא נקרא עומר-לנון. עומר היום בן 17, פסנתרן מחונן בפני עצמו. לאחר שלוש שנים נולדה מאיה – שהיא היום רקדנית בלט קלאסי מופלאה.

כשורד חלתה היא החליטה לאחר ניסיון קצר ומר של כימותרפיה לטפל בעצמה רק בדרך אלטרנטיבית שכללה תהליך וליווי אינטנסיבי של גורו מלונדון, תזונה, שירה הודית, דרך רוחנית עמוקה והרבה שמחה. בדרך היו מלחמות של הוריה ואחרים שניסו לשכנע אותה לעבור טיפול קונבנציונלי, אבל את ורד אי אפשר היה להזיז מדרכה, איתה הייתה שלמה לחלוטין ואני החלטתי לצעוד איתה בדרכה באהבה וקבלה מלאות. אין לדעת מה היה אילו (אף פעם, אגב, אי אפשר לדעת), ורק ידוע שהבית המשותף שלנו זכה לעוד עשור של חיי יצירה, אהבה והתפתחות משותפת, עד שלפני שלוש שנים המחלה הכריעה את הגוף. הפרידה הייתה הרמונית ככל שניתן לתאר ולדמיין.

ורד הייתה טיפוס מיוחד במינו, עוצמתית, עקשנית, רגשנית, יצירתית, חמה מאוד, מלאת אהבה וחמלה, תזזיתית, הפרעת קשב מהלכת, אוהבת אדם ושזורה במאות קשרים אנושיים שכל אחד מהם אינטימי וייחודי, קשרים שנעו בין חיבורים רגשיים לחיבורים יצירתיים. הצחוק שלה התגלגל בפראות מדבקת, והדמעות שלה זלגו בקלות כשהתרגשה, הזדהתה, חמלה וכאבה את כאבם של אחרים. באשר לעצמה הייתה אמיצה ללא חת. במהלך השנים נסעה בעקבות המוזיקה שלה וחיה מספר שנים במקומות שונים בעולם – בפריז, בקלן, בניו יורק. היא יצרה מוזיקה מגוונת – ג'אז ומוזיקה שחורה, מוזיקה תימנית, מוזיקה מזרחת תיכונית ומוזיקה מערבית. ורד גם השתתפה בהרכב המוזיקלי שיצרתי – גרוב כנעני – שממשיך לפעול עד היום בניו יורק. השירה של ורד הייתה מהעמוקות והיפות שניתן לתאר. אחד הדברים שאפיינו אותה היה הלימה מתמדת בין אופן החיות שלה ליצירה שלה. כל מי שזוכר אותה בצעירותה, מתאר זמרת עם קול ענק שמבקע את השחקים; כששרה ג'אז ועצמת עיניים יכולת לדמיין אותה בקלות בניו אורלינס וכששרה שירים עבריים חיממה את הלב בקסם התם שהביאה איתה מעברה בלהקה הצבאית. בהמשך הדרך, עם ההתפתחות הרוחנית שלה, השירה שלה העמיקה והעמיקה, וניכר האיחוד בין הקול שלה לאדמה, לעולם, להוויה. כל העוצמה נכבשה ונוצקה לתוך שירה שהייתה כמו ליטוף, כמעט ללא מאמץ כלל, ללא פער בין הזמרת, השיר והעולם. ורד לא רק שרה - היא גם ניגנה פסנתר והלחינה את שיריה, ואף כתבה את הטקסטים לחלק מהם ומעבר לכל זה, כל מי שמדבר עליה תמיד מזכיר שני מאפיינים: את אור הנגוהות שבקע ממנה ושטף כל מרחב אליו נכנסה, ואת החיוך הענק שלה שהמיס קרחונים בקצה השני של העולם.

שנה לפני מותה החליטה ורד, לאחר חלימה ממושכת, ללכת בכל כוחה אחר החלום שלה – למצוא לילדים שלנו מסגרות לימוד לאמנות שלהם במקום הכי טוב בעולם – בניו יורק. אני עבדתי אז כמתופף של דני סנדרסון, כוורת ועוד, ולכן נעתי על הקו בין תל אביב וניו יורק כדי לפרנס את ההרפתקה הנועזת הזאת, בעוד ורד באומץ ונחישות של לביאה נסעה עם שני הילדים הקטנים שלנו לניו יורק, ומצאה שם דירה, רשמה אותם ללימודים, השיגה את כל האשרות והחיבורים הנדרשים והקימה להם חיים חדשים בטבורה של היצירה העולמית. מאיה התקבלה ל"בלט-טק" ניו-יורק ועומר "בספיישל מיוזיק סקול" והם לומדים שם עד היום. בחלוף שנה ורד נפטרה והילדים ואני היינו במשך שנה אחת של התאוששות בארץ ואז חזרנו להמשיך את הצוואה והחזון המשותף שלנו בתפוח הגדול.

והיום, שלוש שנים אחרי לכתה של ורד, אנחנו משפחה קטנה ששמש ענקית מאירה לה את הדרך מלמעלה.

כל שנותר הוא להוציא לאור תשעה שירים – שבעה שירים שנכתבו ונוצרו לזכרה ושניים שורד יצרה ושרה בקולה - להנצחת יוצרת גדולה ואישה אהובה, מרתקת ומופלאה שבחרה איך לחיות, איך לשיר ואיך לצאת מכאן הלאה למסע הגדול.