סינדרום החלימה המתמדת
הפרויקט של
קרן נחום זרקא
אסופת סיפורים משעשעים, מרגשים, אפלים ופרועים על אודות הבלתי מובן הטמון בחיי היומיום, המתרחשים בו-זמנית על פני השטח ומתחתם.
121%
42,260
מתוך 35,000
0
נותרו
390
תומכים
הכל או כלום.הפרויקט ימומן רק אם יגיע ליעד הגיוס עד ל- 16/08/2018

אתם מוזמנים לצאת איתי למסע

לתמוך ולקחת חלק

בהוצאת הספר

השני שלי 

לאור. 


פתאום אתה מגיע לגיל הזה שאתה מבין שכבר לא תוכל להיות מי שחלמת להיות, אתה לא טרנטינו, היצ'קוק, פליני, אתה לא הנדריקס, דילן, בואי, לאונרד כהן, ג'ים מוריסון, אתה לא איזה במאי גדול, סופר או משורר, אתה לא כוכב רוק, גם לא פופ, בגיטרה אתה בקושי מצליח לנגן את באנו לכאן מתחת לשמיים, אתה לא ממציא או חוקר, פאק, אתה אפילו לא קים קארדשיין, לא קורצת מהחומר שמהם עשויים האלים. 

אתה, מה לעשות, בינוני כמו רוב האנשים, שורד, עסוק במלחמות הקיום, אפילו את רעות מיב' 2 לא הצלחת להשכיב וגם נעמה שבדרך כלל זרמה כבר לא זורמת איתך, אז אתה מרגיש את הבפנוכו שלך על סף התפוצצות, ואתה לא יודע מה לעשות עם החור שנוצר בתוכך, עם הפער הזה בין מי שרצית להיות לבין מי שנהיית. 'סתכל על הפנים שלך, אפילו אתה בעצמך כבר לא רוצה להיות חבר שלך. אז אתה מעשן סמים, ומזיין ומנסה כל דבר שיוכיח לך שאתה עדיין חי, אבל כל הדברים האלה שאתה מנסה רק מגדילים ומרחיבים את החור שקים בך, שעכשיו הוא כבר לא איזה חור פצפון, הוא חור שחור שמאיים לבלוע אותך, ורגע לפני שאתה קורס לתוך עצמך, אתה אוכל תמר ובתמר הספציפי הזה אין גרעין, ואתה חושב שאולי זה אומר משהו, ושוב אתה חוזר לנקודת ההתחלה ולאמונה שיש עדיין ניסים בעולם.

אז אתה מתחיל לכתוב סיפור, כדי לסדר לך את המחשבות בראש, ואתה חוטא לרגע במחשבה, שאולי הסיפור הזה יציל אותך, פתאום יקשיבו לך, יאהבו אותך, פתאום אמא שלך תחזור, תדפוק בדלת ותגיד שהיא מצטערת שהיא נטשה אותך וזרקה עליך את האשמה שהיית צריך לסחוב איתך לכל מקום. שזה היה סתם בצחוק, ושאם היא הייתה יודעת שיגדל לה ילד כזה היא לעולם לא הייתה עוזבת... 

ואז אחרי שאתה יורק את השד שלך לתוך הנייר, באצבעות מדממות אתה ניגש לקרוא את מה שכתבת, וזה חרא, אוי זה כל כך רע, ואתה מתבייש ומצטער שהחור השחור לא בלע אותך קודם... 

אתה רוצה לקמט את אשר כתבת ולזרוק הישר לפח, אבל משהו עוצר בעדך, איזה קול פנימי, ואתה מחליט לשלוח את הסיפור הבינוני וחסר המעוף שלך, לתחרות הסיפור הקצר של עיתון המחתרת, בעילום שם כמובן. וכמו איזה יצור פתי ונואש אתה מקווה שזה ישנה משהו. 



היי, קוראים לי קרן, אני יוצרת, כותבת, שחקנית ומנחת סדנאות כתיבה. 

מאז שהייתי ילדה אהבתי סיפורים, 

אני מאמינה שסיפורים אכן יכולים לשנות משהו, גם אם הוא קטן. 

אני מאמינה שלסיפורים יש את הכוח לרומם את רוחנו, לתקן ולגעת במקומות השבורים שלנו, לעזור לנו להיות אנחנו או האנשים שרצינו להיות. 

סיפורים יכולים לרגש, להצחיק, להסעיר ולהפתיע אותנו. 

לפעמים סיפורים הם אמת, 

ולפעמים הם שקר מוחלט שמגלה וחושף בפנינו אמת עמוקה יותר על עצמנו. 

אני גאה ונרגשת לקחת חלק בעולם המכונף של הסיפורים. 

ספרי הראשון  'ליד הבית' יצא לאור לפני ארבע שנים 

בעזרתם האדיבה, התומכת, האוהבת והמחבקת של קוראי הפייסבוק שלי. 

מה אני אגיד לכם, פייר, התגעגעתי. 

ובא לי, בא לי עוד הפעם.

יש לי מלא סיפורים חדשים לספר לכם. 

'סינדרום החלימה המתמדת' 

הוא ספר שמורכב מסיפורים קצרים הנקראים כמו חלום,

סיפורים המתרחשים בין ערות לשינה ומתחקים אחר נפתולי נפש האדם,

סיפורים מרגשים,

מצחיקים,

מרתקים,

מוזרים ופרועים,

היוצרים עולם, שחיי היומיום בו אפופים הילה של סוריאליזם ומשוכים בדוק רך של חלום.


בואו תהיו השותפים שלי, שוב. 

אני מזמינה אתכם לבחור תשורה, 

ובעזרתכם ובתמיכתכם 

הספר הזה יצא לאור !


שולחת לכם תודה, אהבה וחיבוק חזק חזק. 

כמה טוב שאתם פה (:




טעימה קטנה מהספר למופע חימום (: 

ביצת הפתעה

 אורן עזב אותי באמצע הלילה. הוא סיפר שהוא התאהב במדריכת הכושר שלו. זונה. 

 אחר כך הוא אמר לי שאם אין לי לאן ללכת, זה בסדר שאשאר אצלו בדירה והוא ישן על הספה.

לי זה לא נשמע בסדר בכלל.

לא היה לי לאן ללכת

אמצע הלילה 

מי עוזב את חברה שלו באמצע הלילה?

אבל גם לא רציתי להישאר.

אז החלטתי לרדת לרחוב, עם האגו המדמם וחשק עז ולא ברור לאורז לבן.

כבר בחדר המדרגות התחילו הדמעות לצאת החוצה. נזכרתי שהמכסה של הסיר של האורז נשאר אצל אורן, מהפעם ההיא שהוא הכין לי שקשוקה ועוד אהב אותי, ולא את הזונה מהחדר כושר. הבכי שלי התגבר.

חציתי את הכביש וניגשתי לקיוסק. עבד שם הבחור הצעיר עם הפירסינג בגבה, קראנו לו 'הקוסם'- תמיד הוא היה עם חפיסת קלפים, מבקש מאנשים שיבחרו קלף ואז מנסה לנחש אותו- הוא הבחין בי ואמר, 'תבחרי קלף'

בכיתי.

'בסדר, בסדר, אם זה גורם לך לבכות אז לא צריך' הוא התנצל.

אני אמרתי, 'זה לא בגלל זה... שכחתי את המכסה של הסיר ועכשיו אני לא יכולה להכין אורז, והמדריכה הזאת של הכושר זונה...'

הוא שתק קצת ואז אמר, 'אין לי אורז אבל אולי את רוצה סוכריות גומי?'

אני הנהנתי בראשי שכן.

ישבתי אצלו בקיוסק על ארגז של בירה ואכלתי נחשים מגומי. בטלויזיה הראו איש אחד שבולע אש. אני בלעתי את העלבון. האיש של האש הצליח טוב יותר ממני.

'יום אחד גם אני אהיה קוסם'

'חשבתי שאתה כבר קוסם'

הוא חייך. חיוך נחמד יש לו.

שאלתי אותו אם הוא יכול להעלים אנשים, עם דגש על מדריכות חדר כושר.

הוא צחק. אני בכיתי.

'רוצה לראות משהו?' הוא שאל. 'מה?' משכתי באפי.

הוא שם את אצבעו על פיו כמורה לי לשקט, אחר כך אחז בידי והוביל אותי לאחורי הדלפק.

מתחת לקופה היה מונח מעין קן קטן. בקן נחה לה ביצה.

'אתה מגדל יונים?' שאלתי.

'אני דוגר על הביצה הזאת, קסם חדש! רוצה לנסות?'

'אני?! מה לי ולזה?'

'יש לך משהו יותר טוב לעשות?'

רציתי להכין אורז. אבל אין לי מכסה.

'האמת היא שלא...'

'יופי! תעזרי לי, את תהיי שוליית הקוסם'.

באמצע הלילה, דגרתי על ביצה. 

 הקוסם ביקש ממני לחשוב מחשבות חיוביות. חשבתי על הזונה מחדר הכושר. דמיינתי איך אני מנפחת אותה עם משאבת אוויר והיא הופכת לד'בה.

לא קרה כלום.

 נרדמו לי הרגליים מהדגירה. 

 לא קרה כלום. 

 'כמה זמן?' שאלתי. 

 'כמה שצריך' הוא ענה. 

 לא קרה כלום. 

 נרדמתי.

בבוקר הוא העיר אותי ושאל אם אני רוצה קפה. 

 רציתי למות, אבל לא סיפרתי לו. 

 הוא עזר לי לקום, השרירים שלי היו תפוסים, אני לא בכושר. שוב התחלתי לבכות...

ואז, הביצה החלה להיסדק. משהו ניסה לבקוע מתוכה.

עמדנו שקטים, דרוכים...

הקוסם לחש לי, 'הצלחת. מה שזה לא יהיה זה שלך. מתנה ממני'.

קיוויתי שזה יהיה מכסה לסיר. זה לא היה מכסה.

מתוך הביצה בקעה מדריכת כושר קטנטנה עם טייץ זוהר. איך שהיא ראתה אותי היא צווחה עלי בקול דק, 'תני לי 30!!'

הקוסם ואני הבטנו זה בזו והקוסם סימן לי להקשיב לה.

ירדתי ל- 30, בקושי הצלחתי 3.

מדריכת הכושר הקטנה טיפסה לי על הכתף ואמרה, 'יש לנו מלא עבודה איתך, את פדלאה רצינית'.

בכיתי. חיפשתי בעיניי את הקוסם שיעזור לי אבל הוא נעלם.

במקומו עמד האיש עם השפם שעובד בבוקר. להעלים את עצמו הוא יכול, כולם זונות, חשבתי לעצמי.

האיש עם השפם שאל אם אני רוצה משהו. אמרתי שלא.

הלכתי אל תחנת האוטובוס עם מדריכת הכושר הקטנה על כתף ימין, ונסענו לדירה שלי.

מדריכת הכושר אמרה שהיא רעבה. גם אני הייתי רעבה. רציתי אורז. לא היה לי מכסה מתאים לסיר.

'את לא מבינה, אין לי מכסה לסיר...' בכיתי.

מדריכת הכושר אמרה, 'מה את בוכה כמו דבילית, תכסי עם צלחת.'

הכנתי אורז.

מזגתי לנו את האורז בצלוחיות מזכוכית. מדריכת הכושר צווחה 'את כזאת מטומטמת! מה את נותנת לי פחמימות?? איפה החלבונים?'

התעלמתי ממנה ואכלתי את האורז. האורז יצא טעים. ממש טעים.

לקחתי את מדריכת הכושר הקטנה ושמתי אותה בכף ידי. נתתי לה נשיקה על המצח ואמרתי, 'תודה'.

'על מה תודה? אפילו לא התחלנו באימונים.'

'על זה שבזכותך הבנתי שאין דבר כזה מכסה אחד או מכסה מתאים, הכל פתוח'.

לקחתי את מדריכת הכושר למיטה שלי, הגפתי את התריסים ונשכבתי לישון.

'ממחר אנחנו מתחילות באימונים!', היא אמרה לפני שנרדמה. ואני חזרתי אחריה, 'ממחר'.

חיבקתי אותה חזק וחלמתי לי על אהבה חדשה שמחכה לי.