הרומנטולוג
הפרויקט של
אלון ניב
מה אם "לב שבור" היה יותר מסתם ביטוי? מה אם "פרפרים בבטן" היו מעופפים באמת, בתוך גופם של אנשים מאוהבים? זהו סיפורו של הרומנטולוג.
104%
20,675
מתוך 20,000
0
נותרו
90
תומכים
הכל או כלום.הפרויקט ימומן רק אם יגיע ליעד הגיוס עד ל- 17/02/2018

אני מזמין אתכם להשתתף בהוצאה

לאור של הרומן הראשון שלי - 

"הרומנטולוג"

מי אני?

אני אלון, והתחלתי לכתוב סיפורים לפני שמונה שנים.

במסגרת הזמן הזו, הצלחתי לכתוב עשרות סיפורים קצרים, אך נכשלתי בכתיבת שלושה ספרים - לא הצלחתי למצוא את העלילה שתחזיק אותי מעבר לעמוד השלישי, עד עכשיו.

לאורך השנה האחרונה, כתבתי, ערכתי והפקתי את הרומנטולוג, לאחר שהוצאתי לאור את ספר סיפוריי הקצרים מהלכת הכריכות. מדובר היה בתהליך שנדמה היה שלא יסתיים לעולם, שמצא אותי, לרוב, כותב בשעות משונות של הבוקר ושל הלילה בחופי ים גדושים, חדרים חשוכים ומדינות רחוקות. והנה - הספר מוכן.


על מה הספר?

עלילת הרומנטולוג מתרחשת בעולמנו ובזמננו (ממש בשנת 2017), עם הבדל אחד מהותי בהיסטוריה - עולם הרפואה התרחב בשדה מחקר נוסף: הרומנטולוגיה. בקופות החולים ניתן לקבוע תור לאיחוי הלב שנשבר, או לבדיקה שגרתית של פרפרי הבטן. בחדרי החירום מסירים זכרונות נגועים במלנכוליה וכירורגים במשמרות של 36 שעות חותכים החוצה באזמל את האקס מתוכך.

במציאות זו, אורן ברלב מתחיל משרה חדשה כרומנטולוג בבית חולים בתל אביב, והרי להיכן יגיעו קורבנות האהבה הקשים ביותר אם לא לעיר בה כולם טוענים לחפש אהבה? נדמה שהכל הולך בהתאם לתוכנית שקבע לעצמו כשהתחיל את לימודיו באקדמיה, עד שעיתונאית חסרת גבולות מתחילה לחטט בשלדיו של אורן, התיקים בבית החולים מתחילים לקבל תפנית אישית מדי לטעמו ופיסה אפלה מעברו חוזרת להטיל אימה על הרומנטולוג ועל כל האנשים שקרובים אליו.


מה מצב הספר היום?

בשלב זה, הספר כבר לאחר כל סבבי העריכה והעימוד, הכריכה מוכנה ואפילו כבר יש ברקוד. כל שנותר הוא להמתין בסבלנות למכונות בית הדפוס.



פרולוג (מתוך עמודיו הראשונים של "הרומנטולוג")

חמש שנים קודם

הוא ישב בבר השכונתי שלו וליהג כה וכה עם הברמן המזוקן, כשחש שמישהו טופח על כתפו.

"אורן? זה אתה, גבר?" שאל הקול מאחוריו.

הוא הסתובב לאחור ונטש את השיחה עם הברמן. בעוד זה עבר בשמחה לדון בנושאים שברומו של עולם עם שתי נשים שישבו בקצה השני של הבר, נתקל הראשון בפרצוף מוכר.

"ערן?" שאל כדי להיות בטוח.

"עכשיו אלן, למעשה," תיקן הבחור בחליפה, שלא נראתה כשייכת לבר תל אביבי טיפוסי. "וואו, בן אדם, לא ראיתי אותך מאז התיכון!" קרא ועט על אורן המופתע לחיבוק.

"מה... מה אתה עושה פה?" שאל כשנחלץ מזרועות חברו. "חשבתי שעברת לניו יורק."

"פה, בישראל? מבקר את ההורים. פה, בבר? בורח מההורים..."

"אה..." מלמל אורן, לא לגמרי בטוח מה להגיד עכשיו. "למה אלן?" שאל לבסוף.

אלן כבש חיוך מתנצל. "ערן היה ישראלי מדי," הסביר. "הוא לא ממש הסתדר עם האמריקנים. היה קשה לו להשיג בחורות ועבודה. אלן דווקא מצליח לא רע, בשני התחומים." הוא סיים בקריצה וסימן לברמן להביא לו עוד ממה שאורן שתה. "אז מה?..." שלח באורן מבט בוחן, "מה אתה עשית בשנים האחרונות?"

"על כמה שנים אנחנו מדברים פה? חצי עשור? יותר?"

"תתחיל אחרי הצבא, נראה לי. סיפורי הצבא של כולכם נשמעים אותו הדבר," השיב אחרי הרהור, מצחו קמוט במחשבה.

"אחרי הצבא עבדתי פה, בבר הזה, בערך שנה. ניסיתי לחסוך כסף לטיול הגדול, אבל זה לא ממש הסתדר. התחלתי ללמוד בסופו של דבר והנה אני פה, לא לומד למבחן של מחרתיים," קיצר אורן את תולדות חייו בשנים האחרונות.

"נשמע טוב, בן אדם. מה אתה לומד?"

"לא עריכת דין, זה בטוח." הוא זכר שאלן לומד משפטים בקולומביה. הוא לא באמת חשב שיש משהו בעייתי במקצוע.

אלן צחק בקול רם והלם באגרופו על הבר. "אאוץ', אבל אוקי. מה אתה כן לומד?"

אורן לא הביט בעיני חברו כשענה, "אה... רפואה."

עיניו של אלן נפערו בהפתעה. "באמת? כאילו, וואו! אני זוכר אותך מוציא ציונים חד-ספרתיים במתמטיקה. שִיט, רפואה. וואו."

משחש אשמה על אי-הדיוק המכוון בתשובתו, תיקן. "כן, התמחות ברומנטולוגיה, באקדמיה בתל אביב..."

החיוך המופתע שעוד נותר על פניו של אלן התכווץ לאיטו.

"אהה..." אמר לבסוף.

"כן, זה תחום מאוד חשוב," אמר אורן, לעצמו לא פחות מאשר לבן שיחו.

"זה קוּל, בן אדם. זה מה שמעניין אותך, אני מניח." שפתיו התעוותו לכדי חיוך מתוח.

"אתה בטוח, אלן?" שאל אורן. לקולו התלוותה איזו טרוניה כשהדגיש את שמו החדש של חברו הוותיק. הוא השתהה רגע לפני שהוסיף, "כי דווקא נשמע שאתה קצת אנטי."

הוא הרכין את ראשו ואמר, "אני לא רוצה לפגוע, אורן, אבל אני פשוט לא חושב שצריך להתעסק בדברים האלה. תן ללבבות השבורים להחלים לבד. זה פשוט לא ממש טבעי, אתה יודע?" ניכר היה שהוא מתאמץ לשמר את החיוך על פניו.

"מעניין שאתה לא חושב ככה גם על עצמות..." מלמל אורן, נועץ מבטו ברצפה.

"אורן, אני לא רוצה לבאס אותך, כן? זו פשוט הדעה שלי. מדינת ישראל עדיין דמוקרטית, נכון? עדיין מותר שתהיה לי דעה." חיוכו הדועך שיווה לפניו הבעה זועפת קצת.

"אתה זוכר את אבא שלי?" שאל אורן באותו טון ממורמר כשהשתיקה שנפלה ביניהם התארכה.

"אה... נראה לי שכן. בחור גדול, שקט כזה?" בן שיחו נראה מבולבל מהתפנית בשיחה.

"כן, 'שקט כזה'. הוא תמיד היה שקט, גם כשהיה לו טוב וגם ברגעים הקשים. כשאימא שלי עזבה אותו, הוא נשאר שקט. גם כשהיא התחתנה עם גבר אחר הוא נשאר שקט. אני יודע שלא רצית לשמוע מה קרה לי בצבא, כי הרי כולנו אותו דבר, אבל כשאני הייתי חייל הייתי צריך לראות את כל זה. הייתי מאוד שמח בשביל אימא שלי, אל תבין אותי לא נכון, אבל אבא שלי פשוט ישב שם ושתק. אבא שלי היה צריך עזרה, אלן, ואף אחד לא הבין."

אלן היה מופתע מהכֵּנוּת הפתאומית של חברו, אך עוד לפני שהצליח לנסח תשובה, המשיך אורן בדבריו.

"הנתיחה לאחר המוות גילתה שכשהלב שלו נשבר לרסיסים, הם ניקבו כל פרפר בטן שעוד נשאר לו בגילו המבוגר, מחסלים בכך כל סיכוי לאושר. משם הוא כבר גסס, שקוע במלנכוליה קטלנית שנבעה מִפְּרידה אקוטית עם זיהום בנפש. אתה מבין, אלן? אני יודע את כל זה עכשיו, כי למדתי. עכשיו אני מכיר שלוש דרכים שונות שיודעות לרפא כל אחד משילוב הדברים שהרגו את אבא שלי, ואני אפילו יודע מה היה יכול להציל את הנישואין שלהם. אילולא אנשים כמוך, שעדיין מסתכלים על מה שאני לומד עם כזאת סטיגמה מטומטמת, אולי הוא היה מבקש עזרה. אולי אני הייתי מציע לו לחפש. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי."

אלן פתח את פיו לדבר, פניו חיוורים ועיניו פעורות, אך אורן קטע אותו שוב.

"אז כן, אלן, מותר לך להביע את דעתך – חסרת טעם, קדמונית ועלובה ככל שתהיה – אבל אני לא צריך לשבת פה ולהצדיק בפניך את העובדה שאני לומד כיצד להציל חיים מפני האהבה." אורן קם, סימן לברמן לרשום לו את הבירה על החשבון ועזב את אלן לבדו על הבר. האפשרות לבלות את הערב עם ההורים שלו כבר לא נשמעה לו כל כך גרועה.