סרטן יש (לא) רק בים
הפרויקט של
סינטיה קנטורוביץ"
הוצאה לאור של ספר ילדים העוזר להורים וילדים ליצור שיח כנה ואמיתי על מה עובר על המשפחה כשאחד ההורים חולה בסרטן. מזמינה אתכם להצטרף אליי למסע
101%
40,004
מתוך 40,000
0
נותרו
285
תומכים
הכל או כלום.הפרויקט ימומן רק אם יגיע ליעד הגיוס עד ל- 07/08/2017

היום קיבלתי שיחת טלפון: "הספר שלך כבר 

מוכן, נכון? 

כי קיבלתי אבחנה ואני לא יודעת איך לספר 

לילדים שלי..."

(סיפור אמיתי... ואם הספר היה בחנויות... נכון הייתם רוכשים אותו? אז בואו נהפוך הזדמנות למציאות וביחד נעזור לכל מי שהספר יכול לעזור לו!!)

אני מזמינה אותכם לקחת חלק בהוצאה לאור של ספר ייחודי ומיוחד!

הצטרפו אליי למסע מרגש ואינטימי, אל עבר יצירת פסק זמן 

משפחתי, של דיאלוג אמיתי מלב אל לב בין הורים וילדים!!!

...“הגולה הזאת ממאירה, היא גולה סרטנית", אמר רופא הפילים והוסיף,"אנחנו צריכים להוציא אותה מהרגל שלך ולשלוח אותה לבדיקה."

 אימא פילה קיבלה את הבשורה ברגשות מעורבים: מצד אחד הבינה שיש לה סרטן ברגל וידעה שסרטן זו מחלה קצת מדאיגה. מצד שני, זאת גולה ממש קטנה, וכפי שהרופא אמר, זה מזל גדול שהיא שמה לב בזמן. הידיעה הזאת הרגיעה אותה מאוד...


 נכון את הולכת לעשות ניתוח כי יש לך סרטן ברגל?

כך קבע בני בן ה-3 וחצי לפני שנסעתי לביה"ח. ולא, הסרטן היה בשד. אבל עבורו... מה זה משנה? המציאות והדמיון התערבבו זה בזו והכי חשוב, אפשרו לנו לעבור את הימים ההם בדאגה שפויה.

אצלנו בבית, אין השכבה בלי סיפור: אחד מספר ועוד אחד "מהראש": שפת הדמיון היא חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום שלנו. כך קרה שכשהגיע המשבר, השימוש בסיפור דמיוני היה הדרך הטבעית והמתבקשת להתמודד איתו. 

עבורנו סיפור הפילים היה מקל הליכה ועוגן. בזכותו היו הקלפים על השולחן. בזכותו יכולנו לתכנן מה לעשות כשעצובים, מתגעגעים או דואגים, במי להיעזר, איך להעביר את הזמן?  

אני זוכרת את הפעם הראשונה שסיפרתי לבן שלי את הסיפור. הייתה לו הקשבה אחרת, פעילה יותר, משתהה יותר, מחוברת יותר לעצמו. כבר אז, בגילו הצעיר ובחושיו המחודדים, הרגיש כנראה שזהו סיפור אחר. זה הסיפור שלנו. זה לא עוד סיפור מהראש.


זה לא הוגן, הסיפור הזה לא יכול להישאר אצלך בדרייב יותר!

הרגע הזה בו הורים צריכים לספר לילדים שאחד ההורים חלה בסרטן, הוא כמעט בלתי אפשרי.

למה מצב בלתי אפשרי? כי עבור הילדים שלנו, בייחוד הקטנים, אנחנו בלתי מנוצחים. בשבילם, אנחנו נהיה כאן לנצח, תמיד לצידם, תמיד עבורם.

וכשאחד ההורים חולה, הביטחון מתערער וחוסר הוודאות תופס מקום של כבוד. 

כשאימהות סיפרו את סיפור הפילים לילדיהם, הייתי דרוכה וסקרנית לדעת מה הוא עשה להם. האם גם עבורם היה משמעותי כמו שהיה עבורנו? האם גם הם הצליחו לפתח שיח עם הילדים, כנה ואמיתי, על מה שקורה ועל מה שעומד לקרות? האם גם הם הצליחו להרחיב, ולו בקצת, את השפה הרגשית של בני המשפחה?

התשובה היא כן. שלוש פעמים כן!


למה להוציא את הסיפור לאור?

* כי הוא סיפור טוב.

* כי אין עוד אחד כזה.

* כי הוא נחוץ וחשוב.

* כי מגיע גם לילדים הצעירים במשפחה להיות שותפים במשבר המשפחתי. זכותם להרגיש חלק והכי חשוב: כי הם יודעים ומבינים מה שקורה סביבם. כשאנחנו לא משתפים אותם, הם נשארים לבד עם המצוקה, השאלות וההבנה של מה שהם מצליחים לתפוס. ומה שהם לא מבינים, הם משלימים מהדמיון. 

* כי הרבה יותר קל לעבור את התקופה הקשה ביחד!


למה להוציא את הסיפור בגרסה מודפסת?

* כי מאז שהאדם החל לכתוב, נוצרו הספרים.

* כי ספרים מאחדים, יוצרים נקודת התייחסות משותפת.

* כי כשהורה וילד מתבוננים ביחד בספר, נוצר דיאלוג.

* כי לאיורים יש כוח להביע את מה שהמילים לא יכולות.


למה השותפות בינינו חשובה?

* כי עם חלק מהרווחים ממכירת הספר אפתח קרן למען ילדים חולי סרטן.

* כי התמיכה שלכם היא הדרך הטובה ביותר בזכותה אוכל להוציא את הספר שלי. 

אז מה עכשיו? עשו קליק על אחת (או יותר) מהתשורות בצד שמאל של המסך... 

ונצא לדרך!!!