יותר טוב מכולם
הפרויקט של
אפרת קריסטל
בסוף אנחנו מתחרטים על הדברים שלא עשינו. תעשו טובה לעצמכם ולי ותיכנסו פנימה. אל תהיו מהאנשים שפספסו את ההזדמנות לקרוא את הספר שלי לפני כולם.
102%
25,460
מתוך 25,000
0
נותרו
177
תומכים
הכל או כלום.הפרויקט ימומן רק אם יגיע ליעד הגיוס עד ל- 18/06/2017

אני מזמינה אתכם לקחת חלק בפרויקט שלי וביחד נוציא לאור את הספר הראשון שלי "יותר טוב מכולם"


היי אתה! כן, כן, אתה, את, הוא, היא, אתם, כולכם.

חכו רגע. יש לי שאלה אליכם.

טוב לכם? באמת טוב לכם?

נניח שקמתם לבוקר רגיל, בוקר רגיל אחרי יום רגיל בעבודה רגילה.

בינינו? אתם אוהבים את העבודה שלכם?

נניח שאתם צעירים. רגע אחרי הצבא, סביר להניח שעדיין אין לכם משרד עורכי דין עם השם שלכם מתנוסס על הדלת. נניח שעדיין לא זכיתם באוסקר.

כנראה אתם ממלצרים או מברמנים, או מוכרים או כל דבר אחר שנותן שירות לאנשים שפשוט לא מעריכים.

נניח שאתם מבוגרים. כבר למדתם דבר או שניים על החיים, כבר מצאתם אישה או גבר לבלות איתם את שארית חייכם. הם באמת אהבת חייכם?

כשאתם קמים בבוקר לצדם,

אתם באמת מרגישים מאושרים?

אתם קמים בבוקר בכל יום לאותו משרד, עם אותם אנשים, עם אותה עבודה.

אתם יכולים להסתכל אחורה ולהגיד "פאק", הגשמתי את כל החלומות שלי?

תענו רגע, בכנות. באמת טוב לכם?




אהלן!


קוראים לי אפרת קריסטל. בת 21. חיילת משוחררת, טרייה באזרחות.

מתחביביי: לשבור לגברים את הלב (סתם, מנסה לשבור את הקרח), אוכל, תיאטרון וכתיבה. כתבתי מאז שאני זוכרת את עצמי.

מחשבות, רגשות, רעיונות, סיפורים קצרים, סיפורים ארוכים, תובנות, שאלות, תשובות, כתבתי הכול והמגירה קיבלה באהבה.

לפני שנתיים נשבר לי הלב. מה זה נשבר? התנפץ לרסיסים לכל עבר.

מניחה שלכל אחד נשבר הלב, ואם עדיין לא נשבר לך, אל תדאג, זה עוד יגיע. אף אחד לא חסין לזה.

זה חרא, זה קשה, זה כואב. והרגשתי צורך לכתוב. אבל אם נהיה כנים, בעיניי לכתוב על כמה קשה לי, כמה כואב לי, כמה חרא לי לבד, כמה בא לי למות זה פתטי.

אז כן, כתבתי על הפרידה, אבל מהצד שלו, לנסות להבין אותו.

באותה תקופה היו לי מיליון שאלות שלא קיבלתי תשובות להן, אז כתבתי אותן. ניסיתי להבין למה.

זה התחיל כפריקה, הצורך שלי להגיד את מה שלא שמעתי.

לאט לאט הדמויות החלו לרקום עור וגידים, פתאום זה לא היה לכתוב על הפרידה, פתאום זה לברוא חיים, לברוא סיפור, אנשים.

הכול קיבל טוויסט משוגע בעלילה, וכתבתי על אחד הנושאים הכי שנויים במחלוקת בחברה הישראלית ובעולם כולו בתכלס. נושא שנמצא בכל מקום, כל הזמן, אי אפשר לברוח ממנו, אבל קל יותר לטאטא אותו מתחת לשטיח.

ולא, אני לא פראיירית, כל הפאנץ' שזה יהיה הפתעה.




טעימה מהספר


 

פרולוג


הפעם הראשונה שפגשתי את ליהיא הייתה במרכז גמילה מסמים.

הייתי כמעט עשרה חודשים בדרום אמריקה, בטיול אחרי הצבא. שם פשוט נולדתי מחדש. היו המון סמים מכל הסוגים וכל הצבעים.

בחודשים הראשונים, כשעוד הייתי עם חברים, לא התמסטלנו כל הזמן. באמת נהנינו מהנופים המדהימים ומהאנשים השונים שם.

באיזשהו שלב התפצלנו, כל אחד הלך לחפש את עצמו.

מהשלב הזה לא היה רגע אחד של סחיות.

מג'וינטים מטורפים שרק ברזילאיות יכולות לתת לך עד פטריות הזיה וקוקאין.

אבל משום מה לא הרגשתי אבוד.

זו הייתה התקופה הטובה ביותר של החיים שלי, כמה תובנות אתה יכול להבין על החיים משיחה אחת עם סנטה קלאוס.

היו יומיים שחשבתי שאני פרפר. היו מסיבות טבע מטורפות והנשים, אוי הנשים.

אפילו התנשקתי עם גבר, הוא רצה לעשות לי ביד, אבל לא עמד לי, אז הרגשתי טוב עם עצמי שבאמת ניסיתי הכול, אבל אני יודע בדיוק מה אני רוצה.

אחרי הטיול הזה יכולתי למות בשקט בידיעה שהגשמתי את עצמי.

כשחזרתי לארץ לא יצא לי לעשן, לא הרגשתי צורך או חיסרון, אבל אז השגרה התחילה לאכול אותי לאט לאט.

מלקום באיזו שעה שאני רוצה, בכל פעם במקום אחר, אם זה בחוף נטוש או על איזה הר או בדירה של מישהי שהכרתי לפני שבוע, הייתי צריך להתחיל לקום בכל בוקר, לעבוד, לחפש מה ללמוד. צריך למצוא בת זוג כדי לשמח את אבא, להיות איתה כמה שנים, להציע לה נישואים, להשמין, להתמרמר ולהביא ילדים.

בזמן שאתה מנקה את התחת של התינוק שלך, אתה חושב על הפעם ההיא לפני הרבה שנים שהסנפת שורה על תחת של איזו ארגנטינאית שהייתה קצת קינקית, וזה ממש עשה לך את זה.

אז התחלתי לעשן ממש בקטנה, באמת בקטנה. יש מישהו שלא מעשן בארץ הזאת? באמת שעישנתי רק כדי להירגע, כי הסיגריות כבר לא עשו את העבודה.

ערב אחד ישבתי עם יובל במרפסת אחרי יום ארוך. הוא אמר שיש מסיבת טבע בצפון, ברור שזרמתי. קצת להתפרק, לשבור את השגרה המסריחה הזאת.

נסענו למסיבה, לקחתי שם אסיד.

האוויר של ארץ ישראל ממש לא עושה לי טוב. בדרום אמריקה יכולתי ללעוס עשרים אלף קרטונים במסיבה, וזה לא היה מזיז לי את הביצה, סתם, אני משקר, אבל הייתה לי יכולת ספיגה טובה יותר.

אחרי שעה וחצי שלקחתי את השפיץ העצים שמסביב הפכו למערבולת של צבעים בצבע ורוד, חמישים גוונים של ורוד, ראיתי הכול בורוד, אפילו יובל היה בצבע ורוד. בלי שהבנתי איך זה קרה התמוטטתי. כן, כמו ילדה בערב חג ששתתה יותר מדי תירוש. יובל אמר שהתחלתי לפרכס שם, אז הוא היה חייב לקחת אותי למיון.

במיון הדבר הראשון שראיתי כשפקחתי את העיניים היה אבא שלי, מסתכל עליי באכזבה.

המבט הזה של האכזבה של אבא שלך זה מבט שהולך איתך עד הקבר.

בלי להיכנס לשיחות, להטפות, לצעקות הוא הכריח אותי ללכת למרכז גמילה מסמים.

במשך ארבעה חודשים הלכתי פעמיים בשבוע למרכז, פעם אחת לפגישה עם מטפלת, פעם שנייה לקבוצות תמיכה.

שנאתי את קבוצות התמיכה. לשבת חמישים דקות על השעון ולשמוע את כל הנרקומנים האלה בוכים כמה הסמים הרסו להם את החיים, מייבבים על מר גורלם, ההתמסכנות הזאת גורמת לי להקיא.


 


אחרי ארבעה חודשים מייגעים סוף סוף הגיע המפגש האחרון שלי, כמה חיכיתי ליום הזה. הגעתי עשרים דקות לפני כולם, ישבתי במעגל של הכיסאות הלבנים מפלסטיק ורק חיכיתי לקבל את המדליה הארורה הזאת ש"קובעת" שאני נקי מסמים, לעוף מפה לאיזה בר ולשתות את החיים שלי עם יובל והחבר'ה.

כשהשעון הראה חמש, כל הנרקומנים נכנסו לחדר, התיישבו במעגל זה אחרי זה באטיות מופתית, לעכב בכוונה את המפגש האחרון שלי איתם.

אמיר המדריך נכנס עם נרקומנית חדשה.

הוא לחש לה משהו באוזן והוביל אותה למעגל הכיסאות, הציג אותה בשם ליהיא.

אני לא זוכר מה חשבתי עליה בפעם הראשונה שראיתי אותה, אבל אני בטוח שחשבתי שהיא הבחורה הכי יפה שראיתי בזמן האחרון.

אלוהים פשוט צייר אותה במכחול.

לפני שהיא נכנסה לחדר הייתי כל-כך להוט לעוף כבר ולא לראות את הנרקומנים האלה יותר בחיים, אבל אחרי שהיא התיישבה מולי במעגל, התפללתי שהזמן ייעצר.

למזלי או לחוסר מזלי היא לא הרימה את המבט מהרצפה, לא יכלה לראות שלא הזזתי את העיניים שלי ממנה לשנייה.

היא הקשיבה לסיפורים של כולם, נאנחה מתי שצריך וכל הזמן שיחקה באצבעות.

למרות שקיוויתי, היא לא הוציאה מילה מהפה כל הערב.

אני רק חשבתי על המזל החרא שלי שדווקא במפגש האחרון שלי היא מגיעה.

כשהסתיים המפגש אמיר ביקש ממני לחכות, קיללתי אותו בלב וראיתי אותה יוצאת מהחדר ומתרחקת מהחיים שלי בשיא המהירות.

אמיר דיבר איתי איזה רבע שעה, נתן לי מדליה בצבע זהב מזויף שהיה חרוט בה "גם אני נגמלתי" ואיחל לי בהצלחה בהמשך הדרך.

כשיצאתי מהבניין ראיתי את ליהיא יושבת על המדרגות ומעשנת.

התיישבתי לידה, הדלקתי גם סיגריה אבל היא אפילו לא הסתכלה עליי.

"נעים מאוד. קוראים לי גֵב," זרקתי לאוויר.

היא הסתכלה עליי כאילו נפלתי מהשמים.

"היי", היא ענתה בקול הכי יבש שלה וחזרה לעשן.

"זאת פעם ראשונה שאני רואה אותך פה," ניסיתי לפתח איתה שיחה והיא פשוט קמה והלכה.

הלכה בלי להסתכל לאחור או להתנצל על חוסר הנימוס שלה, השאירה אותי על מדרגות הבניין של המרכז לגמילה מסמים, מסתכל עליה בזמן שהיא נעלמת.




כתבו עליי,

מסמיקה...



29 במרץ  2017

אפרת יקרה,

 

קראתי את ספרך "יותר טוב מכולם" – והופתעתי מבשלותו. בדרך כלל מצפים מרומן

ראשון להיות בוסרי ולא מגובש. במבט ראשון רואים שיש לך כושר כתיבה סוחף, אמין, זורם.

את כותבת על החצר האחורית של החיים. לרגע נזכרתי ביוצרים שחיפשו את השוליים, את הסמטאות. כך ז'אן ז'אנה ודיימון ראניון.

את יודעת להסתנן מעבר לפרגוד, לגלות לנו מציאות – שלא תמיד חיפשנו אותה,

אולי לא רצינו לדעת על קיומה. כתיבתך מטפטפת בעדינות במצבים קשים או בעייתיים. יש דיאלוגים רבים, ובאמצעותם את חושפת אותנו לתובנות חדשות.

התחושה היא שהכול נובע מבפנים. בעטך הרגיש הכול כתוב באמינות.

הקורא מאמין לכל מילה.

יישר כוח על הכתיבה הקולחת, המעמיקה, על היכולת לבנות דמויות ודיאלוגים

כה מרגשים.

הדמויות חיות ונושמות כל הזמן  - שום דבר לא נראה כמו פלקט. לרגע אינך חש שזו

הדבקה של עלילה מלאכותית. יש נביעה פנימית ממשבר למשבר – ואתה קורא

ומרגיש את השינויים שעוברות הדמויות.

את מיטיבה לתאר תמורות בנפש הדמויות הפועלות -

וזה הופך אותן לדמויות שאפשר לחוש אותן, להזדהות איתן.

הכול קורה כאן במציאות של חיינו

אבל עט הכתיבה חושף מה שנפתל מבעד לרקמה שנראית.

אינך נרתעת מלעסוק בפצעים ובצללים –

ודווקא העט המאיר הכול הופך את הגיבורים למושא להזדהות.

 

 

בהצלחה,

הרצל חקק

לשעבר יושב ראש אגודת הסופרים העבריים


 




בקיצור, הבנתם.

אתם מוזמנים לעזור לי ולהיות חלק מהגשמת החלום המטורפת הזאת בהוצאת הספר לאור.

משמאל יש אחלה תשורות, בטוחה שהתשורה הנכונה תקפוץ לך בעין ותקרא לך ללחוץ עליה.