כל הפרויקטים
עולם אחר לגמרי
הפרויקט של
רן ארהרד
רומן מטלטל, סוחף ואופטימי. מסעה של יעל אופק להחלמה אמיתית מסרטן השד. מבוסס בחלקו על סיפור אמיתי. בעיניי - שליחות של ממש.
103%
38,228
מתוך 37,000
0
נותרו
201
תומכים
הכל או כלום.הפרויקט ימומן רק אם יגיע ליעד הגיוס עד ל- 17/03/2017

בתהליך כתיבתו של הספר קרה דבר מופלא. החלו ליפול אצלי אסימונים גדולים, והרגשתי שאני מבין בדרך עמוקה מהי החלמה. זמן קצר לאחר מכן החלו לפנות אלי באופן ספונטני פוגשי סרטן מקצות הארץ וביקשו להפגש עמי.

מעבר לכך ש"עולם אחר לגמרי" הוא ספר סוחף ומרגש, אני רואה בו שליחות, דרך להעברת מסרים עמוקים. כעת אני מבין שחלק מהותי מהיעוד שלי הוא להפיץ בעולם את בשורת ההחלמה האמיתית. הספר הוא שגריר.

מטרת הפרויקט היא מימון ההוצאה לאור של הספר. הנכם מוזמנים לבחור תשורה ובכך להיות שותפים בתהליך. לתמיכתכם חשיבות רבה!


שלום חברות וחברים,

יחד עם תמיכתכם אני מתכוון להוציא לאור את ספרי השני וההתרגשות רבה. הפעם - רומן בנושא החלמה מסרטן, המבוסס בחלקו על סיפור אמיתי.

יעל אופק, בת 35, נשואה לאבנר ומנהלת מצליחה בחברת היי-טק גדולה. במהלך טיפולי פוריות וכשברחמה שני עוברים זעירים, מתגלים בשדה השמאלי שלושה גידולים אלימים. יעל יוצאת למסע מפתיע ומטלטל להחלמה אמיתית.

טיוטת הספר כבר נקראה בנשימה עצורה על ידי מספר פוגשות סרטן. הספר העניק להן אופטימיות, תובנות חשובות ואף השפיע על תהליך ההחלמה.

בסופו של הספר ישנם שלושה נספחים שאמורים לשמש "כלי עבודה" למחלימים ולמטפלים. אחד הנספחים נכתב על ידי אלינור זאבי, המחלימה בימים אלו מסרטן השד בדרך טבעית.

רוצים לדעת עוד עלי ועל הספר?

זהו ראיון בו אני מספר על המעבר שעשיתי מיזמות היי-טק לליווי להחלמה. אני משתף בכמה מתפיסותיי בנושא החלמה ומספר על הרומן ועל תהליך כתיבתו.

מעוניינים לקרוא פרקים מהספר? שאלות? תהיות? 

מוזמנים לפנות אלילחצו כאן למשלוח מייל


אזזזזזזזזזזז.... אנא הביטו ברשימת התשורות בצד שמאל. מוזמנים לבחור את זו שמתאימה לכם ובכך לגרום לדברים לקרות. 

תודה רבה ! ! !


מתוך הספר:

האור כבה. החושך מוחלט. המפלצות צוהלות, חגות סביבי, רוקדות, צוחקות ומשחיזות את ציפורניהן. הן עפות באוויר, מעל הרצפה, עמוק בתוכי, בפנים ממש, וגם מחוצה לי. גבולותיי כבר פרוצים והן עושות בי כרצונן. אני כלום. גוש בשר חסר חשיבות. אני עומדת יחפה, גופי שמוט, כורע לישיבה, מט ליפול על הרצפה המאובקת. נשענת בגבי על הקיר המתקלף. נוטה קדימה, ראשי נתון בין כפות ידיי, ממררת בבכי. בכי של סוף הדרך, של אובדן, של הפיכת היש לאין. בכי של מפלה, קריסה, חורבן.

אט אט צצה מתוך העלטה המחשבה: ומה יקרה אם אמות עכשיו? המחשבה הזאת לא מבהילה אותי. אולי אף להיפך, מעוררת בי סקרנות. כן, מה יקרה אם אמות? חברת 'אינטר-אפליק' תפרסם מודעת אבל, וכמה מהעובדים יהיו המומים, אולי יזילו דמעות. תהיה נציגות יפה בלוויה ובזרועותיה זר גדול, וכמה מנהלים יבואו לנחם את אבנר עם אוסף של מילים נבובות. יהיו גם אלה שלא ינידו עפעף. יש להודות על האמת, כנראה יהיו גם כמה נשמות טובות שהמחשבה הראשונה שתחלוף במוחם תהייה: איך אני זוכה בתפקיד הנחשק שהתפנה זה עתה?

אבנר? אבנר יבכה הרבה. אחר כך הוא ימצא לו מישהי חדשה, ובלי שישים לב היא כבר תהייה בהיריון מתקדם. אבנר עם מישהי אחרת? קשה לי לשאת את המחשבה על כך. היא בלתי נסבלת. ומה יהיה על טוהר? היא תקרע מבפנים. היא תקרע לגזרים. אני לא רוצה לחשוב על זה! די, אני לא רוצה לחשוב כלל.

קולות בוקעים מפתח הבניין, האור מסנוור אותי. אני שונאת את זה. עכשיו אפשר לראות אותי במלוא עליבותי. הלוואי שיכבה האור. צעדים מהדהדים, עמומים, כנראה של שניים או שלושה אנשים. דלת נפתחת חרישית ונטרקת ברעם. רגע עובר. עכשיו שקט, וחושך שוב. גם אם אני מתאמצת, אני לא מצליחה לראות דבר פרט לשחור. אני מתה להשתין. מה עושים? אלך לבית קפה קרוב? בחיים לא. בתי קפה תל אביביים לא מקבלים בברכה סמרטוטים מהלכים. אמתין עוד כמה דקות ואם לא יקרה נס פשוט אעשה את זה כאן. ככה, אשתין בתחתונים, בחצאית, על הרצפה שגם ככה מסריחה.

דקה חולפת, גם שתיים ושלוש. קולות נשמעים שוב מחדר המדרגות. האור דולק. טפיפות צעדים קלים על המדרגות. האם גם הם יבלעו בקומה אחת? לא. הם עולים למעלה. זו טוהר? התרגשות אוחזת בי. הצעדים מתקרבים. טוהר שלי! אני מתרוממת ממקומי ומרגישה כמו בובה ישנה ומאובקת או כמו תחפושת מוזנחת שטורחים לשלוף מהארון בדיוק פעם בשנה, כשפורים מתקרב, לא בטוחים אם היא עוד שווה משהו. אני קמה וצועדת באיטיות, אוחזת במעקה. רגליי מטונפות ופצועות, ראשי סחרחר. אני מזדקפת, רואה אותה עומדת עם הפנים אל הדלת, ושומעת את קרקוש המפתחות בשעה שהיא מפשפשת בתיק הבד. טוהר שלי, ברעמת שיער ג'ינג'ית, בגופייה סגולה הדוקה על מותניה הצרים, בחצאית פרחונית וברגליים שזופות.

בגרון ניחר אני ממלטת מפי: "טוהר".

היא מסתובבת במהירות, ועיניה נפקחות לרווחה. "מותק! מה זה? מה קרה?"

 אני פורצת בבכי קולני. טוהר חשה לעברי, מחבקת אותי בחוזקה ואומרת, " מתוקה, מתוקה שלי..."

 היא כורכת את ידיה סביבי בזמן שאני מתייפחת. אני נאחזת בה וחופנת אצבעות ארוכות ברעמת השיער השופעת שלה.

חולפים רגעים ארוכים. "מותק, בואי הביתה", טוהר אומרת.

אני נכנסת בעקבותיה אל הדירה, אל החדר הגדול והצבעוני, וחשה מיד אל השירותים. בשובי אני מזדרזת להיזרק, בפנים לחים וברגליים מלוכלכות, על הספה המרופטת שבצדו המרוחק של החדר. טוהר מתיישבת על שולחן העץ הנמוך, מול הספה, רוכנת קדימה, מרפקיה על ברכיה, ממקדת בי את מבטה, מנסה לאמוד את מצבי.

"את נראית רע!", טוהר אומרת. הבחורה, ליתר דיוק האישה, שכבר ראתה אותי בכמה וכמה מצבים לאורך השנים. "נו, תגידי מה קרה? עשית הפלה?", אני בוררת מילים, ולבסוף נפלטת מפי התשובה: "עדיין לא", ופרץ בכי נוסף מגיח מתוכי.

טוהר נבוכה לפתע. שתינו מנסות להבין מה בעצם אמרתי. אבל אני מקדימה אותה, משפילה מבט ולוחשת: "יש לי סרטן."

"לא נכון!", טוהר קוראת וקיפאון פושה בה. היא לא זזה. אני חושבת שלראשונה, מאז שאני מכירה אותה, אנו רואה אותה מחווירה, דוהה, הצבע הולך ואוזל מפניה.

אני מבקשת להקל עליה ומוסיפה, "זה בשד."

משהו מתחיל להפשיר בה, "טוב, מזה את תצאי." כשהצבע והחיוניות חוזרים אליה, היא ממשיכה: "מזה אפשר לצאת."

אני מהנהנת ומשיבה לה תוך תחושת מחנק: "תקשיבי, טוהר, אני גמורה. אני מתה. זה לא יכול להיות. זה לא מגיע לי. מה אני, איוב? למה אני חוטפת את כל המכות?"



רק רצינו לעדכן אתכם
שבשביל חוויה באמת מושלמת, עדיף לגלוש דרך דפדפן כרום, בואו לראות בעצמכם.