ילד, כבש, זנב ושירים .
הפרויקט של
גיא טנא
ספר עיון בנושא מוסיקה ישראלית לילדים והנגיעה שלה לאסתטיקת הרוק והפופ אל מול המסחור הפסטיגלי.
103%
35,748
מתוך 35,000
0
נותרו
142
תומכים
הכל או כלום.הפרויקט ימומן רק אם יגיע ליעד הגיוס עד ל- 20/08/2016

שלום לכם !

שמי גיא טנא, אני עוסק בהוראה ובביקורת מוסיקה, בעברי הייתי מבקר המוסיקה הישראלית של התכנית "בילוי היום" בגל"צ וכעת אני מנהל את דף הפייסבוק "טנא ג'י", מבקר המוסיקה של התכינת "זוהר צפוני" ברדיו "צפון ללא הפסקה" וכותב במגוון אתרים. את עבודת המאסטר שלי כתבתי על להקת "התרנגולים".

ברצוני להציע לכם להצטרף אלי להגשמת חלום: הוצאת ספר על נושא שאינו זוכה לתשומת הלב הראויה לו- המוסיקה לילדים בישראל.


במידה רבה אטען בספר זה כי לגיטימית אבחנה  במוסיקה לילדים- בין זו המתייחסת למאזין הילד מתוך ודרך סטנדרטים "אותנטיים", משמע מקצועיים, מכבדים, מבינים ולא מתיילדים לבין זו המתייחסת למאזין הילד כצרכן ותו לא, בדרך כלל דרך עיניים מסחריות וללא הקפדה על סטנדרטים מקצועיים גבוהים. 

הספר  ינסה לטעון כי תריסר שנים לאחר שהאלבום "החלונות הגבוהים", אלבום אשר נהוג לראות בו את אלבום הפופ הראשון בעברית וכלל שיר ילדים שונה ומיוחד לכשעצמו, הלא הוא, כאמור,  "בובה זהבה" של מרים ילן שטקליס ושמוליק קראוס,  בישר תפנית סגנונית במוסיקה הפופולרית בישראל, החל תהליך של מיצוב חלק מן המוסיקה לילדים כתת-ז'אנר בפני עצמו שמקיים ושואף לסטנדרטים איכותיים ולפרמטרים אסתטיים שאינם שונים במהותם מהיצירה לקהל יעד מבוגר.

חמשת האלבומים בהם יתמקד המחקר, החל מ"הכבש הששה עשר" ,דרך "והילד הזה הוא אני"   , עבור ב "זנב לא שוכח"  וב "שירי העיר הגדולה"  וכלה ב "ילד פעם" , הם  אלבומים שנכתבו, הולחנו, עובדו, הופקו מוסיקלית, נוגנו, בוצעו והופצו באותה רוח ובאותן דרכים בה מופצים לאורך השנים אלבומי רוק ופופ שפונים לקהל המבוגר. 


ואכן, ילדים ששמעו את "בובה זהבה" של "החלונות הגבוהים" הפכו להורים צעירים שהשמיעו לילדיהם את "הכבש הששה עשר" ו "והילד הזה הוא אני" כמה שנים לאחר צאתם, וילדיהם הפכו להורים שהולכים עם ילדיהם להופעות שבועיות של "ילד פעם" בנמל תל אביב כבר שבע שנים נכון לרגע זה, לאחר צאת אלבומם היחיד.

מהו התהליך שעברה המוסיקה הישראלית לילדים מרגע צאתו של "הכבש הששה עשר"? מה מייחד עשייה זו ומקשר אותה לרוק ולפופ יותר מאשר לשירי הילדים הנוצרים ומופצים באפיקים ובסגנון אסתטי המכוונים באופן בלעדי לילדים? כיצד ניתן למתוח את הקו המקשר בין מוסיקה לילדים לבין המוסיקה הפופולרית ?

מדוע דווקא ב" מי שמביט" שרים חברי להקת "הכבש הששה עשר" יחד בקולניות? מדוע חשוב היה לאבנר קנר ב"והילד הזה הוא אני" לעטר בצלילי פסנתר שובב פעולה מסוכנת שעושה הילד? מדוע החליט דן תורן ב "זנב לא שוכח" להציג דמות פרועה של ילד שבורח מביתו? מדוע היה חשוב לאילן סאלם ב "שירי העיר הגדולה" להכניס סאונד חי להקלטות? ואילו מטמונים תרבותיים שלו חברי "ילד פעם" מהמצולות של הזכרון הישראלי הקולקטיבי?

כדי לקרוא על כל אלה וכדי לסייע לי להביא את דבריי בפניכם, אשמח שתהיו שותפים בהוצאת הספר לאור ובהנחת אבן יסוד בהתייחסות מעמיקה לז'אנר שנדחק שנים רבות לקרן זווית בתרבות הישראלית.

שלכם ובתודה גדולה מראש, גיא טנא.