לב ארי - הספר
הפרויקט של
רותם אורג
"לב ארי" הוא רומן מתח עתידני, המתרחש בציון, מדינה דיקטטורית שקמה על חורבות ישראל כפי שאנו מכירים אותה.
103%
15,330
מתוך 15,000
0
נותרו
79
תומכים
הכל או כלום.הפרויקט ימומן רק אם יגיע ליעד הגיוס עד ל- 09/03/2016

הי חברים,

אני רותם, בן 21 מצורן, כותב מאז גיל 12. במשך השנים היחידה שזכתה לראות את הספרים שלי הייתה המגירה - לא מצאתי בי את האומץ לשלוח עותק להוצאה לאור. ואז, בלילה קר בדצמבר 2013 רכנתי מעל המחברת ונתתי לעט וללב לעשות את שלהם. שנה וחצי לאחר מכן, הקלדתי את השורה האחרונה של "לב ארי" - הספר הראשון שלי שאני באמת מאמין בו, ושעכשיו אני עומד להוציא אותו לאור, בזכותכם! 

 

אז מה הסיפור בעצם?

 

הספר מתרחש בעתיד קודר, שבו במרץ 2017 פורצת מלחמת אזרחים בישראל. כעבור חודשים עקובים מדם, משורטטים מחדש גבולות המפה החדשה, ועל חורבות ישראל מוקמת מדינת ציון - דיקטטורה מערבית, אנטי-דתית ואנטי-ערבית שגבולותיה נתניה בצפון וראשון-לציון בדרום. 

 

ועל מה העלילה?

 

"לב ארי" מתחקה אחר מעלליה של סגן מאיה לב, קצינה בצבא ציון. אחת-עשרה שנים אחרי מלחמת האזרחים, אחרי תאונת מבצעים שכמעט ועולה לה בחייה, מאיה מצליחה לשוב למסלול חיים תקין: היא מחלימה מפציעתה, מתגוררת בדירה משל עצמה בדרום תל-אביב ומשרתת בגאווה כקצינת האבטחה של שר ההגנה של ציון.

אבל כשהמשטר מנסה להפיל על מאיה תיק רצח שלא ביצעה, היא מוצאת את עצמה נקרעת בין הניסיון להוכיח את חפותה לבין הניסיון לחשוף את האמת, שמחייב אותה לעבוד לצד רודפיה.

הדילמה נעשית קשה אף יותר כשאל חייה של מאיה פוסע גבר מסתורי, אפלולי ומצולק ומציע לה נתיב בריחה הרסני שצעידה בו תהא בגידה בכל העקרונות שלה - אך המשטר הנושף בעורפה עשוי שלא להותיר בפניה ברירה...

 

 

אני מזמין אתכם להצטרף אליי במסע שלי להוצאת הספר - בחרו את התשורה המתאימה לכם ותהיו הראשונים לקרוא את "לב ארי".


קטע מהספר:

"את מאיה לב?" אחד מהם שאל, ולא חיכה לתשובה אלא פשוט נכנס לדירה. השותף שלו נכנס מיד אחריו.

"כן." עניתי, מקפידה לשמור על עמידה יציבה, עד כמה שאפשר, כדי למנוע מהם להרגיש יותר מדי בבית. "סגן מאיה לב." הבהרתי, רק ליתר ביטחון - אף אחד מהם לא התעטר בדרגות על הכתפיים. המדים הלבנים, הנפוחים, בהקו בכתום של להבה על רקע השמש השוקעת.

"אני סמל ראשון קליין, זה הסמל בוזגלו." אמר הראשון והחווה בידו העטויה בכפפה אל חברו. "היינו רוצים לשאול אותך כמה שאלות."

"בבקשה." עניתי וקיללתי אותם בליבי. הם לא יכלו להיראות יותר שונים זה מזה: קליין היה תמיר ורחב כתפיים כאל יווני, עם עיניים בצבע הים בשעת לילה וצלקת זעירה ליד שפתו העליונה. בוזגלו היה גבוה ודק, שחום, מגולח למשעי, ועיניו השחורות בהקו על רקע המדים הלבנים בזעם מחושל שאפיין הרבה נערי שכונות שהגיעו למעמד של אוכפים.

"במה אני יכולה לעזור לכם?"

בוזגלו שלף פנקס בדממה. "פתחת עיתון לאחרונה, סגן לב?" שאל קליין וסקר את הסלון הקטן בעיניו הכהות.

"יצא לי לראות כותרות, כן." עניתי. "למה אתה שואל?"

"אם כך, את בטח יודעת..." הוא התעלם משאלתי וחלף על פני. "ששר החוק והסדר, מוריס, נעלם."

הנהנתי בדממה, מרגישה גוש של קרח צומח בגרוני.

-"את יודעת על זה משהו, סגן לב?"

-"שום דבר."

-"את בטוחה?"

"במאה אחוז."

"זה מעניין." קליין שלף מכיס המדים חבילה של ניירות מרובעים, קטנים. "כי מצלמות האבטחה בקומה התשע-עשרה של משרדי הנשיאות," הוא השליך את הניירות אל הרצפה, בזה אחר זה, ואני הבחנתי שאלו לא ניירות כי אם תמונות. "טוענות שאת ביקרת אותו אתמול בלילה."

משכתי בכתפי. "אם כך הן אומרות."

"סגן לב." הוא חייך חיוך רחב, שני טורים של שיניים צחורות. "גם אני חשבתי שזה מוזר, ביקור בשעה כזו כשהמשרד כבר כמעט ריק, אבל עשיתי כמה בדיקות עם המחשבים של מערכות האבטחה. הם טוענים שטביעות האצבע שלך ורשתית העין שלך נסרקו, ממש כמה דקות לפני שנכנסת למשרד של השר."

"לא הכחשתי שביקרתי אותו." עניתי, מישרה אליו מבט אך מרגישה גוש מתמצק בגרוני. כשהוא הסתובב סביבי, עם חיוכו הרחב, לא יכולתי שלא לחשוב על כריש שמקיף את טרפו.

קליין רק נשף אוויר בדרמטיות. "בואי לא נשחק בחתול ועכבר. את יכולה להגיד לי את האמת, סגן לב. תזכרי-" הוא נעצר ממש מולי, המרחק בין אפינו היה קצת פחות משלושים סנטימטרים. "אין לך ממה לפחד, אם אין לך מה להסתיר."

עיקמתי את אפי. "אין לי מה להסתיר."

"אני בטוח. אם כך, לא יהיה אכפת לך לספר לי מה עשית במשרד השר בשעה כל כך מאוחרת, בוודאי כשאת בחופשה מטעם המערכת."

-"זה היה ביקור אישי."

-"אישי, אני מבין. עד כמה שאני יודע, את משמשת כקצינת האבטחה של השר מורה-צדק, שנמצא כרגע בבריטניה, ולא של השר מוריס. איזה קשרים אישיים יש ביניכם בדיוק?"

-"הוא חבר של המשפחה."

-"מה זאת אומרת, אם יורשה לי לשאול?"

"הוא היה המפקד של אבא שלי במלחמת האזרחים."

-"מה אבא שלך חושב על החברות הזאת?"

-"אבא שלי מת."

הוא הנהן בעצב. "אני משתתף בצערך."

-"זה היה מזמן."

-"אבל זה אף פעם לא עובר. גם אני איבדתי את אבא שלי במלחמה."

הרמתי גבה, לא לגמרי מאמינה לו. "באמת?"

הוא הנהן. "האחד באוגוסט, הקרב על כביש ארבעים."

"שבעה ביולי, מטען צד בחיפה תחתית." היה רגע של דממה, אך הוא הופר מיד.

-"על מה דיברתם, את והשר?"

-"כמו שאמרתי, זה היה אישי."

-"שום דבר הוא לא אישי."

-"אני מתנצלת, אבל... זה איום?"

-"זאת אבחנה."

עינינו היו נעוצות אחת בשנייה. אם מבטים היו יכולים להרוג, בוזגלו היה נשאר לבד בדירה. "עוד משהו?"

"אני חושב שלא." פסק קליין וסימן בראשו לבוזגלו, שלא הוציא מילה מפיו. "לפחות לא כרגע."

"שיהיה לכם יום טוב." ליוויתי אותם את המרחק הקצר אל הדלת, ורגע לפני שהם פנו אל המדרגות קליין הסתובב אלי.

"אל תדאגי." אמר וחייך חיוך בוטח. "אנחנו נגלה מה קרה לו."

הרגשתי כורח לחייך אליו בחזרה, גם אם בחוסר כנות מופגן. "אני בטוחה."