"סיפורים מהבטן" - שם זמני
הפרויקט של
חגית ליבסטר
היי , אני חגית או "ליבס" כמו שהרוב קוראים לי ואני רוצה להוציא את הספר הראשון שלי לאור.
102%
25,400
מתוך 25,000
0
נותרו
181
תומכים
הכל או כלום.הפרויקט ימומן רק אם יגיע ליעד הגיוס עד ל- 11/02/2015

היי,

אני חגית או " ליבס" כמו שכל החברים שלי קוראים לי ואני רוצה להוציא את הספר הראשון שלי לאור.

הספר הוא אוסף סיפורים קצרים מהחיים,חלקם קרו לי באמת, חלקם דימיוניים וחלקם סיפורי חיים של חברים,שחלקו איתי את הרגעים שלהם.

סיפורים על אהבה, אכזבה, זוגיות, התאהבויות קצרות, גירושים, שירים

וכמובן סיפור חיי האמיתי,כאישה וכאם חד הורית אחרי שתי מערכות נישואים ושלושה ילדים .

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לכתוב,היו לי שנים שבהן הייתי קצת "כבויה" וכתבתי בעיקר צ'קים,לפעמים הם חזרו לפעמים לא.

בשלוש וחצי שנים האחרונות,אחרי שני בעלים,שלושה ילדים ואימוץ של חתול ג'ינג'י עיוור,

חזרתי לעצמי, לכתיבה שאני אוהבת ואל המקלדת.

בצעד ענק עבורי

התחלתי לפרסם לפני שנה את הסיפורים שלי בדף הפייסבוק שלי 

אני זוכה להמון אהבה ותמיכה ומקבלת המון כוח מאנשים מדהימים שקוראים אותי.

זה מה שהביא אותי אחרי המון התלבטויות וחששות לעשות את הצעד וללכת על זה -

להוציא לאור ספר משלי!

אני מזמינה אתכם לקחת חלק ולתמוך בפרוייקט שלי,בסיפורים יש המון מוסר השכל והם מעצימים אותי מעצם כתיבתם ואת הקוראים כשותפים לחוויותי האישיות.

אני מאמינה שיחד איתכם החלום שלי יהפוך למציאות.

בזכות התמיכה שלכם,ספר הביכורים שלי יצא לאור.

תודה,על כל מה שאתם עבורי!

דוגמא לסיפור שכתבתי והפך לויראלי: 

יום אחד הפסקתי להזיז את הרגליים, 
אני זוכרת את זה, כאילו זה היה אתמול.
בעצם, זה היה אתמול.
קמתי בבוקר למרוץ הרגיל, 
השכמה של הילדים, כריכים, שוקו, פעילות רגילה של בוקר שיגרתי, שלושה ילדים על האוטו, כל אחד והתלונות שלו. מפזרת אותם בגנים,

בית ספר וחוזרת הביתה, זה היום החופשי שלי.

טלפון לבעלי, עוד כמה טלפונים לחברות שיחה קצרה עם הנציג של החברה הסלולרית.

אני זוכרת שהרגשתי שהעולם מסתובב סביבי,

שהריצפה רוקדת מתחת לרגליים שלי, לאט לאט גררתי את עצמי למיטה, תחושה של נמלים ברגליים, מטפסות לי למעלה והגוף שלי שוקע במיטה.

אלוהים, איזה פחד.

יש לי כל כך הרבה דברים להספיק היום ובכלל,

כל כך הרבה דברים לטפל בהם. הפחד משתק, עוטף אותי ואני לבד.


בקושי הצלחתי לסמס לבעלי שיגיע דחוף,

שאני לא מצליחה להזיז את הרגליים שאני פוחדת,

אני מאבדת שליטה, שהמיטה עוד מעט בולעת אותי.

עופר הגיע תוך עשר דקות, 
מסכן שלי כולו חיוור, האישה שלו, החזקה שלו, אני.

זאת שתמיד יש לה עוד טיפה כוח בשביל כולם,

שוכבת במיטה, רועדת, בוכה ולא מצליחה להזיז את הרגליים.


עופר הביא לי מגבת קרה,

ככה הרטיב אותה והניח אותה על המצח שלי, ליטף לי את הפנים. 

הלסת שלי נעולה ,אני לא מסוגלת לדבר כולי שריר אחד תפוס .

עופר מלטף אותי בשקט, שעה שלמה בוכה כמו ילד קטן,
בדמעות גדולות ומלטף אותי .

"אל תפחדי גורונת" הוא מערסל אותי בידיים שלו,

שנינו מבוהלים, אבל רק אני יודעת ,רק אני מבינה, מה קורה לי בגוף.

רק אני מרגישה, שלקחתי על עצמי קצת יותר מידי משימות

וקצת פחות מידי זמן לעצמי.


זאת הדרך של הגוף להגיד לי לעצור,

לשבת בשקט קצת ולתת לדברים לעבור.

לא להיות כזאת קשה, כזאת רצינית,

לזכור שמותר לי לפעמים להשתטות, להתפרע,

לקחת את עופר ולעשות אהבה בים בחושך.
לרקוד בבית להגביר את המוסיקה של החיים, להפסיק לדפוק חשבון למה אומרים, להרעיש קצת לשכנים לחיות יותר, מה קרה ?

אבל בנתיים אני לא מזיזה את הרגליים.

עופר מביא לי גלידה, מביא עוגיות,

מעמיס אותי בסוכריות גומי מתוקות,

אנחנו שוכבים מכורבלים אחד בתוך השניה שעות, מנסים להרגע.


הוא מנשק לי את הצוואר הגבר שלי,

מספר לי כמה הוא אוהב אותי, כמה אני חשובה ושיש לנו עוד מלא דברים לעשות בחיים האלה.

עופר, אני אומרת: "יש לי פיפי, מה עושים?" הוא מרים אותי על הידיים לוקח אותי לשירותים, מטפל בי כמו ילדה קטנה, יושב מולי שם את הכובע שלי 
של האמבטייה על הראש, זה שמצויירים עליו צפרדעים ושנינו צוחקים מתגלגלים. אני חצי ערומה, הוא עם כובע ניילון ואנחנו על הריצפה צוחקים כמו שלא צחקנו כבר שנים, צוחקים ובוכים ביחד.

הדמעות והנזלת מרוחות לי על הפנים,

אני קמה לוקחת מגבון מנגבת את עצמי, מושיטה יד לעופר כדי שיקום,

הוא נאחז בי מחבק אותי ואומר לי: 


"גורונת את עומדת על הרגליים, 
את זזה, את הג'סיקה ראביט שלי, 
אבל הפעם אני אציל אותך מעצמך, 
כדי שתביני שאת חזקה, אבל החזקים ביותר הם אלה שיודעים

להיות חלשים לפעמים ולעשות הפסקה"