כשאנשים מאמינים במה שאתה עושה ועוזרים לך להצליח זה מרגיש סיפוק עצום.
שבוע לפני שהפרוייקט מסתיים אני רוצה להביע את תודתי הכנה לתמיכה ולאמונה שלכם בי.
ישנם אנשים אשר מתייחסים לכך כאל תרומה, אני לא זקוקה לתרומות.. אני מתייחסת לעניין גיוס ההמונים כפלטפורמה לחשיפה רחבה יותר והכרה בספר שחשוב לי ברמה האישית כי כך הילדים שלי יהיו כאן לתמיד וכן ברמה החברתית - ציבורית כי מה שהבאתי שם מתוך כל מה שחוויתי יעזור להרבה מאוד אחרים לבחור אחרת.
אני יודעת שכבר הספקתי לעזור להרבה מאוד אנשים בדרך, אני מקבלת משובים כאלה כל הזמן.
אחת התגובות היותר מרגשות שקיבלתי לאחרונה נכתב על ידי חבר פייסבוק שכתב לי בפרטי כי הוא הפך בזכותי לאדם טוב יותר.
אם זה מה שהוא הפיק רק מהסטטוסים... תקראו את הספר..
מחר מתפרסמת כתבה בסופ"ש של "ישראל היום", שבעיקרה ציטוטים מתוך הספר:לינק לכתבה
אני מזמינה אתכם להיות שותפים לספר הביכורים שלי. ספר אוטוביוגרפי שנכתב כתוצאה מאובדן עצום ומהחלטה אמיצה שלי, לחיות!
הספר נמצא בשלבי עריכה מתקדמים ובפרק זמן קצר תוכלו לקבל אותו אליכם ישירות ממני. להכיר אותי, את שלושת ילדיי האהובים, להבין מהי אלימות סמויה, לקבל כלים לדרך ולהבין איך יוצרים משמעות ולוקחים אחריות על החיים, גם שהכל נראה אבוד.
יום ההולדת 38 שלי ,יום בו איבדתי את היקר לי מכל.
שלושת ילדיי היקרים והאהובים: עומר רוני ואור, שילמו במחיר חייהם על הרצון של אביהם לנקום בי על כך שמערכת היחסים ביננו הסתיימה, הסתיימה כי הוא החליט לסיים אותה והתחרט.
על התוצאה הטרגית כולם שמעו וקראו, אך קדמו לעניין הבחירה שלי בו תהליכים שעברתי, מקומות אליהם מיאנתי להחשף. רציתי משפחה; בעל וילדים, אך לא השכלתי לרצות מספיק את עצמי.
במהלך הרצאותיי נחשפתי לשיתופים מהקהל, הן גברים והן נשים שעברו חוויות קשות במהלך הגירושין.
הבנתי שאמנם אני עברתי את הקיצון אך הרבה מאוד ילדים משמשים כלי ניגוח על ידי אחד מההורים.
כמו כן הבנתי כי הורים שכולים מוצאים דרך להגיע אל עצמם דרכי ונשים אשר חוו אלימות קשה מצד הבעל תוך חשש ממשי לשלומם של ילדיהם, הצליחו למצוא נקודות משיקות בתהליך שאני מדברת עליו לתוך עולמן:
הן מדברות בעיקר על אלימות כלכלית אך גם פסיכולוגית ורגשית, גברים לעומת הנשים יותר משתפים אותי בנוגע לאלימות מילולית שהם חווים.
כשלושה חודשים לאחר הטרגדיה, עמדתי מול תמונות ילדיי שהיו תלויות על הקיר ושאלתי את עצמי אם באמת הייתי אמא פעם. שלושת החודשים שעברו נראו לי כמו נצח וגם הזכרון שנמחק גרם לי להבין שאני בבעיה. הבנתי כי מרבית מזכרונותיי האחרונים נמחקו כמעט לחלוטין,אולם צפו ועלו בי זכרונות משנות ילדותי.
אט אט פרמתי את הקשרים שישבו אצלי כל כך חזק בתת המודע, התמודדתי עם מילים שנאמרו, עם מילים שלא נאמרו, ועם החלטה אחת שתוצאותיה ילוו אותי כל חיי.
הבנתי שהכתיבה הוא כלי תרפויטי חשוב בשבילי, שדרכו אצליח להגיע לעבר שנמחק.
עם הזמן וחשיפתם של אנשים לסגנון הכתיבה שלי והשיתופים אותם אני מעלה בעמוד הפייסבוק שלי, הבנתי שאנשים רוצים שאשתף אותם יותר, כך בעצם נולד הרעיון של הספר. אמנם בהתחלה הוא נכתב בשבילי אך עם הזמן הוא נכתב על מנת שאפרסם אותו.
התחלתי לכתוב על תבנית נוף ילדותי, תבנית נוף נישואיי, דרך הטרגדיה ועד לטרנספורמציה: בחירתי בחיים ולמעשה למדתי איך אני מביאה את עצמי לידי כך ומעבירה זאת הלאה, במסרים שיצרתי לאחרים.
בד בבד ישבתי לכתוב את הרצאת הדגל שלי ואני מוזמנת לדבר, לשתף ולהעצים את האחר. אני משתפת בתובנות שלי לגבי בחירותנו בחיים ומציאת ערכים ומשמעות אמיתית לקיומנו כאן, על מה צריך לשים דגש, מהי שפה אישית ובין אישית מקדמת ואיך דרך צריכה להיראות.
הטרגדיה אינה שולטת בי, אני שולטת בה. כך החלטתי וכך אני פועלת. נכון, ישנם תאריכים אשר אינם פשוטים לי אך האחריות מה אעשה איתם היא שלי בלבד. לא צמחתי מהטרגדיה, למדתי לחיות איתה ולצידה אך לא לצילה.
כן צמחתי מהגירושים וההחלטה המודעת להתחיל לשים את עצמי במרכז ולפתח מערכות יחסים ממקום מעצים ולא ממקום כנוע.
יצירת משמעות ובחירה אישית הם המפתחות לבניית חיים אשר אני מכוונת אליהם.
לעולם אל תיתן למקום שאתה מתחיל ממנו להכתיב את נקודת הסיום, ואל תחשוש מהליכה איטית אלא מעמידה במקום.
